ב"ה
מאת מבצע תורה
שאלה
מה עומד מאחורי מנהג אכילת הסימנים בראש השנה? האם אוכלים את הסימנים לפני נטילת ידיים או לאחריה? מהו סדר אכילת הסימנים השונים למנהג העולם שמרבים בסימנים?
רקע
במסכת הוריות יב,ב נאמר: "לעולם יהא אדם רגיל לראות בראש השנה לסימן טוב, קרא, כרתי, סילקא ותמרים". רש"י מסביר: "שהם גדלים יותר מהר וסימן טוב לראותם בראש השנה", כך שלפי גמרא זו, העיקר לראות את הסימנים בעיניים[1].
אולם במסכת כריתות נאמר: "השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא, קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרא", כלומר כיוון שהסימנים הם בעלי משמעות, צריכים לאכול פירות אלו בראש השנה. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך[2] שנוהגים לאכול את הסימנים, אבל מי שאינו יכול לאכול - לפחות יביט בסימנים.
מטעמי המנהג
בטעם הבאת הסימנים, מבאר הרמב"ן: "כשתצא גזרה מהכוח אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת". כלומר, כאשר הגזירה הרוחנית של הקב"ה מקבל ביטוי מעשי דומה בעולם הזה – היא מתקיימת. הרמב"ן מביא דוגמא לנביאים שעשו מעשים שונים לסמל את הנבואה בה חזו. "ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואותיהם, כמאמר ירמיהו לברוך בן נריה (ירמיהו נא פסוק סג): 'ככלותך לקרוא את הספר הזה - תקשור עליו אבן והשלכתו אל נהר פרת, ואמרת ככה תשקע בבל", היינו שבכך שהשקיע ברוך בן נריה את הספר הקשור באבן בתוך הנהר – הוא ביצע סמל מעשי לגזרת הקב"ה אודות שקיעת בבל, ואחר כך התקיים הדבר בפועל.
דוגמא נוספת: המלך יואש סיפר בדאגה לאלישע הנביא כי מלך ארם היושב בדמשק, מתכוון לפרוץ במלחמה קרובה כנגד ישראל. הנביא ביקש מהמלך לקחת בידיו קשת וחיצים, הנביא הניח את ידיו על ידי המלך והורה לו לירות את החץ. המלך ירה את החץ ואלישע הכריז: "חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם". אחר כך ביקש הנביא מהמלך לאסוף את החיצים ולהכות אותם באדמה. המלך הכה שלוש פעמים, אך אלישע קצף ואמר: למה הכית רק שלוש פעמים? אילו היית מכה חמש או שש פעמים, היית מכלה את ארם, ועכשיו שהכית רק שלוש - תכה אותם שלוש פעמים בלבד. "וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מלכים ב יג פסוק יז) ויאמר אלישע ירה, ויורה שלש פעמים ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם, ונאמר שם ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה, ועתה שלש פעמים תכה את ארם". נמצא כי לפי מספר החיצים שירה אלישע, כך התקיימה גזרת הקב"ה בפועל.
וכן הדבר בראש השנה שהוא יום הדין, כל מעשה דיבור ומחשבה ביום זה נוגעים ומשפיעים למשך כל השנה. וזהו הטעם לעשיית הסימנים בליל ראש השנה כדי שיהא לסימן טוב ולהוציא את הברכה מהכוח אל פועל הדומה ובעזרת ה' יתקיים הדבר בפועל ממש.
מטעם זה, נהגו גם לשמור את הזמן בראש השנה ולנצל כל רגע לאמירת תהלים או לימוד תורה ולא לישון, כדי שלא ישן מזלו ח"ו[3].
גם נהגו מטעם זה, לברך את האחרים בלילו הראשון של ראש השנה בברכת "לשנה טובה תכתב ותחתם"[4] ולנשים אומרים: "תכתבי ותחתמי" ומברכים בלשון יחיד דווקא[5]. לדעת הגר"א[6] אומרים רק "לשנה טובה תכתב/י", בלי להזכיר החתימה, משום החתימה היא ביום כיפור. ברכה זו אומרים מליל א' של ראש השנה עד שעת התקיעות. ויש שנהגו לומר גם בליל ב' של ראש השנה עד[7] (תקיעת שופר[8] ו)חצות יום שני של ראש השנה[9].
אמירת ה"יהי רצון"
בעת אכילת הפירות והסימנים, תקנו הראשונים[10] לומר "יהי רצון" עם בקשה המתאים לשם המאכל. המאירי כתב[11] "ובכדי שלא יהיו עניינים אלו דרך נחש [ניחוש האסור על פי התורה], תקנו לומר עליהם תפילות ודברים המעוררים לתשובה, והבוטח בה' חסד יסובבנו". השל"ה[12] ביאר, שהעיקר הוא להתעורר מתוך אכילת הסימנים בתשובה ותפילה ויתפלל בלב שלם.
בנוסח ה"יהי רצון" כתב רבנו הזקן בלי שם ה'[13], רק לומר "יהי רצון מלפניך וכו'", אבל הבית יוסף כתב בשם האבודרהם וכן הוא הנוסח במשנה ברורה[14], שנוהגים לומר עם שם ה' ואומרים "יהי רצון מלפניך ה' או"א" וכו', וכך נוהגים רבים.
כאשר יושבים בסעודה, אפשר שאחד מהנוכחים יברך ויאמר את ה"יהי רצון" וכולם יענו אמן אחריו ויאכלו, אבל רשאי כל אחד מהנוכחים לברך בעצמו ברכת העץ וברכת שהחיינו (אף ששמע את בעל הבית מברך וענה אחריו אמן) - ואין בזה משום 'גורם ברכה שאינה צריכה'[15].
זמן אמירת ה"יהי רצון"
ברוב הקהילות נהוג שלא להפסיק עם היהי רצון בין הברכה לאכילה. המגן אברהם כותב שמברכים על הפרי וטועמים ממנו ואחרי הטעימה אומרים ה"יהי רצון". וכך כתב למעשה בחזון עובדיה. ויש נוהגים לומר יהי רצון קודם הברכה. אמנם מנהג חב"ד הוא לומר יהי רצון בין הברכה לטעימה וכותב כ"ק אדמו"ר במכתבו הידוע שעל ידי אמירת היהי רצון כחלק מהברכה, נחשב שיש לו "מעין תוקף ברכה".
אכילת הסימנים
מנהג העולם להרבות בסימנים שונים כדלקמן, אמנם בספר המנהגים מובא: "אוכלים רימון וראש איל, אבל אין אומרים יהי רצון כי אם על התפוח".
יש נוהגים לאכול את הפירות בין הקידוש לנטילת ידיים ואז מברכים פעם אחת "בורא פרי העץ" ופוטרים את כל המינים השייכים לברכת העץ וכן מברכים פעם אחת "בורא פרי האדמה" ופוטרים את שאר המינים שברכתם אדמה.
אולם המנהג הרצוי הוא לאכול אותם בתוך הסעודה לאחר נטילת הידיים, וזאת משום שההלכה היא שכאשר אוכלים לפני הסעודה מיני מתיקה או פירות, אם הם באים כהקדמה לסעודה – מברכים עליהם ברכה ראשונה ואת הברכה האחרונה יוצאים בברכת המזון. (כמו בקידוש שבת ויום טוב, שהמקדש מברך הגפן ואינו מברך ברכה מעין ג' לאחר שתיית הכוס אלא יוצא בברכת המזון בסוף הסעודה. שכן כוס היין היא חלק מהסעודה כי הקידוש חייב להיות במקום סעודה[16]). אבל אם אוכלים דבר שאינו קשור לסעודה כמיני מתיקה או פירות – צריכים לברך עליו ברכה אחרונה לפני הסעודה.
והנה בפירות וירקות הנאכלים לשם המנהג, יש לדון האם הם חלק מהסעודה ואין צריך לברך עליהם ברכה אחרונה או שהם עניין בפני עצמו וצריך לברך עליהם ברכה אחרונה לפני שנוטלים ידיים לסעודה. ולכן עדיף ורצוי לאוכלם בתוך הסעודה. וכך המנהג בפועל.
[למנהג חב"ד, נוהגים כך רק בלילה הראשון, אבל בלילה השני אוכלים את הפרי החדש לפני נטילת הידיים, כדי לסמוך את אכילת הפרי החדש עם ברכת ה"שהחיינו" בקידוש].
נקודה נוספת: כאשר אוכלים את הסימנים בתוך הסעודה, מברכים רק על הפירות ולא על הירקות. כי ירקות באים בסעודה לשם שביעה והם נפטרים בברכת המוציא ואילו פירות באים בדרך כלל לעידון ותענוג וקובעים ברכה ראשונה לעצמם.
סדר ליל ראש השנה (מתאים למנהג העולם שמרבים בסימנים):
נוטלים ידיים לסעודה, מנהג אשכנז[17] וחלק מבני ספרד שטובלים את החלה בדבש.
נוהגים להניח גם מלח על השולחן, ויש שטובלים את הפרוסה הזו במלח ואח"כ בדבש ויש מטבלים עוד פרוסה במלח[18]. וצריך לאכול שיעור כזית מהלחם[19] (ולכתחילה כדאי לאכול פת בשיעור של 'כביצה' דהיינו 56 גרם[20]).
[חשוב לציין, כי הצריכים לצאת מן החדר מיד בתחילת הסעודה, לאחר ברכת "המוציא" (כגון נשים המגישות לשולחן) – צריכות לטעום כזית לפני יציאתן מן החדר[21].]
לאחר מכן אוכלים את סימני הסדר כך: תמר. רימון. תפוח. קרא. רוביא. כרתי. סילקא. ראש כבש.
פותחים באכילת התמר, משום שהוא משבעה מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. כפי שנאמר "ארץ זית שמן ודבש" ודרשו בגמרא[22] שדבש זה הוא תמרים, לכן יש להקדים את התמר לשאר הפירות. תמר קודם גם לרימון כי הכלל הוא ש'כל הקודם לארץ קודם לברכה' ופעמיים נאמר ארץ: "ארץ חיטה ושעורה גפן תאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש", ונמצא שרימון הוא חמישי לארץ הראשון, ואילו הדבש-תמר הוא שלישי לארץ השני והוא קרוב יותר לארץ מהרימון.
יקח מהתמר, יברך ויטעם מעט (למנהג העולם שאומרים היהי רצון אחרי הטעימה) ויאמר "יהי רצון מלפניך שיתמו שונאינו" ויש מוספים "שיתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו"[23]. בברכת העץ יכוון לפטור את שאר הפירות שברכתם העץ. ואם התמר הוא פרי חדש יברך עליו שהחיינו ויכוון לפטור את שאר הפירות החדשים שעל השולחן. גם אם לא כיוון לפטור את שאר הפירות אינו צריך לברך עליהם כי היו על השולחן בזמן הברכה.
בעת אכילת הרימון יאמר "יהי רצון שנהיה מלאים מצוות כרימון" (ואם אין לו תמר, יברך העץ על הרימון). ואמנם יש להקשות מה החידוש שנהיה מלאים במצוות כרימון, והלוא "אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון"? וכתב הפרי חדש ביאור, שפושעי ישראל מתמלאים כרימון אחד שלם בכל ימי חייהם אבל אנו מבקשים שנתמלא כרימון שלם בשנה אחת!.
יש נוהגים לאכול תפוח מבושל בסוכר ואומרים עליו "יהי רצון מפניך ה' או"א שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה"[24]. טעם אכילת התפוח כותב הגר"א אשר ברכות יצחק אבינו לבנו יעקב היה בראש השנה ושם נאמר "ראה ריח בני כריח השדה" ומפרשת הגמרא[25] ריח שדה תפוחים. ומהרי"ל כתב שהטעם הוא על פי קבלה כי בראש השנה הוא בנין המלכות[26] וספירת המלכות נקראת "חקל תפוחין קדישין" – שדה תפוחים, ולכן לוקחים תפוח הרומז על שדה התפוחים וממתיקים אותו ומברכים שתהא השנה הבאה מבנין המלכות החדש – טובה ומתוקה. ומנהג אשכנז וכ"ה מנהג חב"ד לאכול תפוח מתוק טבול בדבש[27].
בעת אכילת הדלעת הנקראת קרא (ובערבית קרע) אומרים "יהי רצון מלפניך ה' או"א שיקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו". ובשיבולי הלקט[28] כתב שאכילת הדלעת מתאימה עם הגמרא בברכות[29] "אין מראים דלועין בחלום אלא למי שהוא ירא שמים בכל כוחו" ומפרש רש"י שהדלעת היא מלשון "דלו עיני למרום", כלומר ירא שמים נושא עיניו למרום, ואף אנו נושאים עינינו בראש השנה למרום".
בעת אכילת הרוביא-שעועית, אומרים "יהי רצון מלפניך ה' או"א שירבו זכויותינו ותלבבנו".
כמו כן אוכלים סילקא והכוונה היא לתרד ולא לסלק האדום הנקרא בימינו סלק, ואומרים "יהי רצון מלפניך שיסתלקו אויבנו"[30].
בנוסף לסימנים אלו, נוהגים לאכול דגים שהם סימן לפרות ולרבות בלי עין הרע, וכן אוכלים ראש של איל לזכר אילו של יצחק אבינו ע"ה או ראש כבש או ראש אחר, העיקר לאכול ראש שנוכל לומר עליו "שנהיה לראש ולא לזנב"[31] (ולפי"ז יש להיזהר שלא לאכול זנב).
וכן אוכלים בשר שמן, דבש ודברים מתוקים שתהיה השנה מתוקה ושמינה. מטעם זה[32] מנהג אשכנז ורבים מבני ספרד אשר בסעודות ראש-השנה אין אוכלים דברים חמוצים או מרים[33], אך אפשר לערבבם באוכל כדי שייתנו טעם טוב, ובתנאי שהתבשיל כולו אינו נהפך לחמוץ או מר[34]. דברים חריפים אפשר לאכול.
יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים (וזה כולל גם שאר מיני 'פיצוחים'). כן אין אוכלים עוגת אגוזים, אך ניתן לערבב מעט באוכל[35].
מנהגי חב"ד בסעודת ליל ראש השנה:
• בעת הקידוש יניחו על השולחן את הרימון (אם הוא 'פרי חדש') ויסתכלו בו ויכוונו עליו בברכת "שהחיינו" לפטור גם אותו[36]. גם הנשים שכבר בירכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות, יכוונו לצאת מבעל הבית את ברכת ה"שהחיינו" עבור הרימון. במקרה שלא הביאו את הרימון לשולחן – יכוונו עליו במחשבה לפטור אותו[37].
• מיד בתחילת הסעודה אוכלים תפוח ורימון ומקדימים את אכילת התפוח לאכילת הרימון אף שהרימון הוא משבעת המינים (וראה בהערה טעם הדבר)[38]. מברכים "העץ" ומכוונים לפטור את הרימון בברכת "העץ" שעל התפוח. ויש לכוון על הרימון גם אם עדיין לא הביאו אותו אל השולחן[39].
• כדאי להביא התפוח לשולחן כשהוא חתוך[40]. ואם הוא שלם, יש לחותכו קודם הברכה ולטבול בדבש ג' פעמים, ואז לברך[41]. אומרים ה"יהי רצון" בין ברכת "העץ" לתחילת האכילה.
• לאחר מכן אוכלים רימון[42]. אם הוא 'פרי חדש' וצריכים לברך עליו "שהחיינו", יש להניחו (כאמור) בשעת הקידוש על השולחן ולהסתכל עליו. אם היה על השולחן בשעת הקידוש ולא כיוון עליו, צריך לברך עליו במיוחד "שהחיינו"[43]. ואם לא היה על השולחן וכּן כיוון עליו, אין צריך לברך "שהחיינו".
• גם בני הבית השומעים את הקידוש וברכת "שהחיינו" צריכים לכוון לפטור את הרימון. ואם לא כיוונו – דינם כנ"ל.
• אם בשעת ברכת "העץ" על התפוח, לא התכוון לפטור את הרימון, אך הרימון היה על השולחן – אין מברך עליו בפני עצמו. ואם לא היה על השולחן וגם לא התכוון לפוטרו, אזי מברך (שוב) עליו בפני עצמו[44].
ליל ב' של ראש השנה:
מנהג רבים מבני ספרד וגם מבני אשכנז לעשות את סימני ראש השנה גם בלילה השני של ראש השנה. כך כתב בספר המנהיג: "שעושים כן בלילי ראש השנה", וכן כתב החתם סופר, החיד"א ובחזון עובדיה. ויש שלא נהגו לעשות סדר סימנים בלילה השני וכפי שכתב בני יששכר "ולא חזינן לרבנן קשישאי שיעשו כן גם בליל השני דר"ה"[45] וכך הוא מנהג חב"ד שבלילה השני אוכלים רק פרי חדש. ויתירה מכך כתב הבן איש חי ובמטה אפרים[46], שיש לעשות כך גם בסעודות היום של ראש השנה ונמצא שאוכלים את הסימנים ארבע פעמים בראש השנה. וטעם הדבר כתב הבן איש חי[47] שנאמר בגמרא "יהא איניש רגיל למיכל" היינו שעשיית הסימנים היא באופן של רגילות בסעודות.
כמו כן, בלילה השני של ראש השנה מקפידים שיהיה פרי חדש (או בגד חדש) כדי שיוכלו לברך שהחיינו בעת הקידוש על החג ומכוונים לפטור גם את הפרי החדש. ומברכים שהחיינו בכל אופן גם אם אין פרי או בגד חדש. ודבר זה שווה למנהג אשכנז ומנהג ספרד[48]
(חשוב להדגיש: מנהג ספרד שלא לברך שהחיינו בעת תקיעת השופר ביום השני של ראש השנה, ולא סומכים על צירוף בגד או פרי אא"כ חל יום ראשון של ר"ה בשבת ועדיין לא תקעו השנה בשופר[49]). ----[1] כף החיים תקפג סק"ו.
[2] תקפג ס"א.
[3] רמ"א סו"ס תקפג ומשנ"ב סק"ט.
[4] רבנו הזקן בסידורו
[5] ספר המנהגים עמוד 56
[6] וכן הוא נוסח רבנו הזקן בשוע"ר סוף סימן תקפב.
[7] מסגרת השולחן סימן קכט סק"ה
[8] עיין בתורת מנחם תשנ"א עמוד 66 הערה 76
[9] על פי סוף סימן תקפב
[10] כל בו סימן סד, ארחות חיים סדר תפילות קראש השנה ס"ה, ובבית כתב בשם המרדכי שכן נהג רב האי גאון.
[11] הוריות יב ע"א.
[12] הובא במשנה ברורה תקפג סק"ב.
[13] שוע"ר תחילת תקפג (אמנם מהיהי רצון על התפוח בסידור אין להוכיח כי הוא נאמר בתוך הברכה).
[14] תקפג סק"ב.
[15] וכפי שנוהגים בספירת העומר שהחזן מברך ואחריו הציבור מברך בעצמו אף ששמעו ברכתו. וכך פסק החיד"א ועוד והרחיב בזה חזון עובדיה ראש השנה עמוד צח הערה יז.
[16] ראה סדר ברכות הנהנין סוף פ"ד.
[17] משנ"ב תקפג מהלבוש ובמט"א.
[18] כה"ח תקפג סק"ד.
[19] קיצוש"ע סימן קכט ס"ט.
[20] מדין סעודת יו"ט שהיא בכביצה כמובא תקכט ס"ד ומצווה זו יש להקדים לתחילת הסעודה ולפני אכילת התפוח ע"ד 'תדיר ושאינו תדיר', אך טעימת המוציא עצמה אינה חייבת להיות דווקא בשיעור כזית – שוע"ר קסז ס"ד. ויל"ע במכתב כ"ק אדמו"ר שאוכלים התפוח אחר המוציא ומשמע קצת שאוכלים קודם אכילת כביצה. וילע"ע.
[21] ובמקרה זה שאכלו כזית ליד השולחן גם יכולים להמשיך לאכול במטבח. ובדיעבד גם אם לא אכלו כזית ויצאו לחדר שאין רואים ממנו את מקום האכילה, אין צריכים לחזור ולברך מפני שנשארו שם 'מקצת בני חבורה' במקום האכילה, אך לא יכולים לאכול במטבח – סדר ברכה"נ פ"ט הי"ב-יד.
[22] ברכות מא ע"ב
[23] חזון עובדיה עמוד צג.
[24] בן איש חי פרשת נצבים ס"ד.
[25] תענית כט ע"ב.
[26] ראה מכתב כ"ק אדמו"ר שולחן מנחם או"ח ח"ג עמוד צ.
[27] שוע"ר תקפג ס"א ובסידור.
[28] סו"ס רפג.
[29] נו ע"ב.
[30] שוע"ר תקפג ס"א.
[31] שוע"ר תקפג ס"ה.
[32] משנ"ב תקפג סק"ה.
[33] משנ"ב תקפג סק"ה וכף החיים סקי"ח.
[34] וכן משמע מלשון רבנו שהביא רק הדין שאין מבשלים הדגים בחומץ והיינו שהחומץ הוא בנותן טעם.
[35] "מפני שהם מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפילה" (שוע"ר תקפג ס"ו), ודבר זה שייך גם בשאר פיצוחים. אך כמות מועטה אינה משפיעה על הליחה. טעם נוסף כותב הרמ"א (ואינו מובא בשוע"ר), שאגוז בגמטריא חטא ואין להזכיר רמז של חטא בראש השנה. וידועה אמרתו של הקוצקער שאין לחטוא בראש השנה כי גם חטא הוא בגמטריא חטא..
[36] ראה המלך במסיבו ח"א עמוד עח.
[37] סברה"נ פ"ט ה"ה. וכפי שמברכים "שהחיינו" בקריאת מגילה גם על מצוות אחרות שאינם לפניו.
[38] לוח כולל חב"ד ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר. ואין לומר הטעם כיוון שהתפוח חביב על הרימון שהרי הוא בא לקיום המנהג ואין בו דין קדימה של החביב. אלא הטעם הוא לפי מנהגנו שסומכים את אמירת היהי רצון לברכת העץ וא"כ מובן שחייבים להקדים התפוח לרימון, וכשם שמקדימים קידוש ללחם למרות שהלחם קודם ליין בברכה. ופשוט.
[39] על פי סדברה"נ פ"ט ה"ה.
[40] כדי לפתור את בעיית הברכה על השלם, ואף שאצל הרבי היו מביאים שלם והרבי היה חותך, מ"מ יתכן שהוא לאו דווקא שיש עניין להביא לשולחן שלם אלא כך פשוט היו עושים שם.
[41] ויש לעיין בטעם מנהג זה והלוא לכתחילה צריך לברך על השלם וא"כ יש לפרוס את התפוח ולטבול רק אחרי הברכה? ואולי אפש"ל שהסימן הוא לאכול 'תפוח מתוק בדבש' ולכן אמירת היה"ר צריכה להיות על התפוח כפי שהוא כבר טבול בדבש ומאחר ורוצה לברך על הטבול בדבש, הרי"ז נחשב שרוצה לאוכלו פרוסה דווקא ובזה לא נאמר חיוב אכילת שלם. והנה, מנהגנו הוא לסמוך את היה"ר לברכת התפוח ולא להפסיק ביניהם כלל ובזה נחשב שיש ליה"ר "מעין תוקף ברכה" (לשון כ"ק אדמו"ר במכתבו בעניין זה), ולפי זה יוצא שחייבים לפרוס ולטבול את התפוח עוד קודם הברכה, ואין להפסיק ביניהם בפריסת התפוח וטבילתו, ולכן חייבים לפרוס ולטבול קודם הברכה. וילע"ע.
[42] שוע"ר תקפג ס"ד.
[43] ואין יוצאים יד"ח ב"שהחיינו" של הקידוש כי לא התכוון לפטור את הפרי, והפרי אינו נפטר ממילא ואפילו בדיעבד (בשונה משאר ברכות הנהנין שבהם נפסק בסברכה"נ פ"ט ס"ז שבדיעבד ברכה אחת פוטרת אוכל אחר המונח על השולחן אף שלא התכוון), מ"מ "שהחיינו" כאן שונה כיון שהם שני מיני "שהחיינו" ובקידוש היא באה עבור ה'זמן' והיא ברכת המצוות וכשמברכים אותם בסתם היא פוטרת את היו"ט בלבד, ואם רוצים להחשיבה גם כ"שהחיינו" של ברכות הנהנין עבור אוכל – צריך לכוון זאת במיוחד.
אך לפי זה באמת תמוה מדוע מכוונים ב"שהחיינו" של החג עבור הרימון והופכים אותו גם ל"שהחיינו" של ברכות הנהנין ואין מברכים לכתחילה פעמיים והלוא הם שני מינים שונים? וכנראה הסיבה היא כי הסדר בברכה"נ הוא, שקודם אומרים "שהחיינו" ואח"כ מברכים ברכת הפרי (משא"כ במצוות וכגון בקידוש שמברכים קודם הגפן ואח"כ שהחיינו), ומאחר וברכת העץ של התפוח פוטרת את הרימון, אם כן כאשר נברך "שהחיינו" נפרד על הרימון ייצא שברכת העץ קדמה לברכת שהחיינו, משא"כ כשפוטרים את הרימון ב"שהחיינו" בקידוש, הרי אז ברכת "שהחיינו" קודמת לברכת העץ.
[44] משום סב"ל, סדברכה"נ פ"ט ה"ז.
[45] וכך כתב האשל אברהם מבוטשאטש ובספר שער יששכר להמונקאטשר.
[46] תקצז ס"ד.
[47] בן יהוידע הוריות יב ע"א.
[48] שולחן ערוך סימן תר ס"ב.
[49] שולחן ערוך סימן תר ס"ג. וכבר דנו הפוסקים בהבדל בין שהחיינו בקידוש שכן מברכים לשהחיינו על השופר שלא מברכים וראה ריטב"א ר"ה לד ע"א "שלענין זמן של מצווה כל שאמרו פעם אחת יצא, וכשם שאמרו בעשה סוכה ולולב שאומר זמן בשעת עשייה ושוב אינו אומר זמן בשעת מצוותה כדאיתא בסוכה, וכדאי הוא זמן שאמר ביום הראשון על השופר שיפטרנו ביום השני". כלומר, ההלכה היא שאם בירך שהחיינו בשעת עשיית סוכה – אינו מברך שוב בשעת הישיבה בסוכה, ונמצא שאפשר לברך שהחיינו על הסוכה עוד לפני תחילת החג. וכן צריך לומר בשופר שגם אם היום הראשון של ראש השנה אינו היום האמיתי, ואם כן בירכו שהחיינו על השופר בזמן שאינו זמן קיום המצווה, מכל מקום יוצאים בזה ידי חובת ברכת שהחיינו. משא"כ שהחיינו על החג עצמו שאותו צריך לברך רק כאשר מגיע בפועל החג, ומכיוון שראש השנה יומיים על הספק – לכן צריך לברך שהחיינו על החג גם בלילה השני.