אזרחים רבים בארה"ב טוענים מדוע אמריקה צריכה להיות השוטר של העולם? מדוע היא צריכה להתערב בכל סכסוך ובכל קונפליקט שמתרחש בעולם?
לנו כיהודים אסור לדבר או לחשוב בצורה כזאת. אם השנה היתה 1938 גם היינו רוצים שאמריקה תתערב. לצערנו בשעתו אמריקה לא התערבה ועל התוצאות של השתיקה הזאת
אנחנו נתאבל לנצח.
לאחרונה הופיע ספר בשם "תן וקח" של אדם גרנט. בספר הוא מסביר מהי הדרך האפקטיבית והיעילה ביותר לעודד תפוקה של עובדים. בדרך כלל מקובל לחשוב שאם רוצים לעודד את
העובדים, יש להתאמץ לתת להם יותר תמריצים כלכליים, יותר כסף, יותר חופשות, תחרויות וקידומים. אחרים יגידו שצריכים לתת להם עבודה מעניינת שתעורר בהם חשק וסקרנות.
אבל אדם גרנט גילה נקודה שונה לגמרי. הוא ערך ניסוי עבור המחקר שלו; הוא תלה שלט בבית הרפואה בעמדת שטיפת הידיים שבו היה כתוב "היגיינת הידיים מונעת מכם להידבק
במחלות". על כיור אחר הוא תלה שלט שעליו נכתב "היגיינת הידיים מונעת מחולים להידבק ממחלות". הוא גילה שבכיור שבו התייחס השלט למטופלים שהם לא יידבקו במחלות –
השתמשו בכמות כפולה של סבון יותר מאשר בכיור השני.
הוא ניסה את הדבר הזה שוב במוקד טלפוני. באוניברסיטה שלו עבדו אנשים שתפקידם היה להתקשר ולגייס תרומות כדי לממן את שכר הלימוד של תלמידים שאין ביכולתם לממן
בעצמם את שכר הלימוד שלהם. בדרך כלל, רוב מוחץ – 93 אחוזים – מסרבים לפניה הטלפונית שקוראת להם לתרום. אדם גרנט הביא בפני קבוצת העובדים סטודנט שסיפר שהוא נהנה מהמלגה הזאת שבזכותה הצליח
לסיים את הלימודים בהצלחה והמלגה הזאת שינתה למעשה את כל חייו. מיד לאחר מכן ההצלחה של המטלפנים השתפרה פלאים. ככל שחלפו הימים, הם הצליחו בעבודתם יותר
ויותר. כששאלו את העובדים-המטלפנים מהי סיבת ההצלחה שלהם לפי ראות עיניהם? הם השיבו שהם למדו לעבוד טוב יותר אחרי שהם ראו שעבודתם מסייעת לתלמידים ללמוד
באוניברסיטה ולהצליח, זה היה התמריץ המדרבן ביותר להצלחה שלהם.
הנקודה הזאת נכונה בחייו של כל אחד ואחד מאתנו. מתי ישנה סבירות גבוהה יותר שתבשל ארוחת ערב? כשאתה נמצא לבד בבית או כשנמצאים אנשים נוספים יחד אתך? את התשובה
הזאת כל אחד יכול לענות בעצמו. כאשר הוא נמצא לבד אין לו חשק להתאמץ לבשל, הוא מרגיש שזה בזבוז זמן ואנרגיה. אבל לבשל עבור מישהו אחר – הוא מוכן להשקיע שעות. הרי
לנו שהמוטיבציה הטובה והמדרבנת ביותר לעבודה היא הידיעה שבכך אני עוזר לזולתי. המסקנה של המחקר שלו היתה שהסוד לפרודקטיביות בכל תחומי החיים היא הנתינה
והחשיבה על הזולת. אנשים שאוהבים לעזור לאחרים, לא זו בלבד שזה לא מפריע להם בעבודתם, אלא אדרבה – הם מצליחים יותר בעבודתם ובעסק שלהם.
וזה נכון גם לגבי התנהלותה של ארצות הברית. כל פעם שארה"ב התערבה להציל את העשוקים במקום פלוני בעולם, לא רק שזה לא החליש את ארה"ב, אלא היא יצאה מהמלחמה
מחוזקת ומצליחה יותר.
בפרשת השבוע, פרשת נצבים, מיד בתחילתה משה רבינו כורת ברית עם בני ישראל "לעברך בברית ה' אלוקיך... למען הקים אותך היום לעם" (דברים כט, יא). להיות "עם אחד" על פי
התורה פירושו שהאחד אחראי לשני, "כל ישראל ערבים זה לזה". הבעיה של השני הופכת להיות גם הבעיה שלי, ועלי לעשות הכל כדי לנסות לפתור אותה.
אבל יתרה מזו, אנו לומדים מסיפורים שונים המסופרים בתורה, שכאשר אחד מסר את נפשו להציל את השני, לא רק שהוא לא הפסיד מזה, אלא להיפך הוא התחזק והתגדל בגלל זה.
בפרשת לך לך אנחנו קוראים על אברהם אבינו שיום אחד קיבל הודעה שאחיינו לוט שגר בסדום נלקח בשבי. למרות שלוט הלך לגור בסדום מתוך בחירתו החופשית, וסדום היה מקום
של רוע ורשעות, מכל מקום, אברהם לא היסס לרגע וגייס את הצבא הפרטי שלו כדי להלחם בשובים של לוט. לא רק שהוא הציל את בן אחיו, אלא הוא גם שחרר את כל תושבי סדום, למרות שידע מי הם
ומה היו מעשיהם. אברהם ידע שכאשר אנשים סובלים צריך לבוא לעזרתם. ואז מספרת לנו התורה: "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם... אל תירא אברם... שכרך הרבה מאד". אברהם דאג שמא המלחמה הזאת בסדום רוששה אותו מכל הזכויות שלו, ובלשון רש"י: "אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג שמא קבלתי שכר על כל צדקותי לכך אמר לו המקום אל תירא אברם אנכי מגן לך מן העונש שלא תענש על כל אותן הנפשות שהרגת ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד" (בראשית טו, א). במלחמה כמו במלחמה נהרגים אנשים. אברהם חזר מהמלחמה עם רגשי אשמה כבדים על כך שהוא הרג אנשים. אמנם הוא עשה זאת בלית ברירה, אבל בכל זאת בפועל הוא הרג אנשים. ופרט לכך, הוא הרגיש שהקב"ה עשה לו במלחמה ניסים כה גדולים שהוא כבר "בזבז את כל הקרדיט" שהיה לו אצל הקב"ה. לכן הקב"ה הרגיע אותו ואמר לו שהוא לא יקבל שום עונש על הריגת האנשים. ואל לו לדאוג משום ש"שכרך הרבה מאד", עוד יותר מאשר היה לפני המלחמה. הרי לנו שאברהם יצא מחוזק יותר ממה שהיה קודם לכן.
גם עם משה רבינו אירע משהו דומה. בחטא העגל מסר משה את נפשו והגן על עובדי עבודה זרה, עד כדי שהוא נתן "אולטימטום" ואמר להקב"ה "אם אין מחני נא" (שמות לב, לב). בהמשך לזה, הוא עלה להר סיני לארבעים יום נוספים רק כדי להתפלל על עובדי העגל. בסופו של דבר, כשהוא ירד מהר סיני ביום הכיפורים עם הלוחות השניות, לא רק שהוא עצמו לא נענש על כך שהוא נלחם עבורם, אלא אדרבה – הוא זכה למשהו שהוא לא זכה לו בלוחות הראשונות. כאשר הוא ירד עם הלוחות השניות "קרן עור פניו" (שמות לד, כט). כלומר, בגלל מסירות נפשו למען עם ישראל הוא בעצמו התעלה ("שיחות קודש" תשנ"ב כרך ב עמ' 766). וכך הם דברי רבינו הזקן (ב'תורה אור' בראשית א, ב), שכאשר יהודי אחד עושה טובה לשני, לא רק שהוא לא מפסיד אלא יתרה מזו: "נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה". הרבי תמיד הדגיש שהכוונה היא כפשוטו "אלף פעמים". כלומר, שנושא שיקח לו ללמוד או להבין אלף שעות, הוא יצליח להבין בשעה אחת. כי אף פעם לא מפסידים כאשר עושים את הדבר הנכון, אלא רק מתחזקים.