מסופר שפעם ביקר אצל אדמו"ר הרש"ב נ"ע חסיד מהעיר אודסה. הוא נכנס ל'יחידות', ובתוך שאר הדברים הרבי שאל אותו "מה נשמע באודסה". השיב החסיד: "יש בתי כנסת שבהם מתפללים יהודים רבים ו'חדרים' רבים שבהם מתחנכים ילדים ברוח התורה, והחיים היהודיים הולכים ומתפתחים". הרבי שמח מאוד למשמע הדברים, הוציא כמה רובלים והעניק לו, כדי שיערוך התוועדות כשיחזור לאודסה. אחריו נכנס חסיד שני, גם הוא מאודסה, וגם אותו הרבי שאל "מה נשמע באודסה". הלה השיב: "אני חייב לספר לרבי את האמת; אחוז גדול מהיהודים באודסה מתבוללים, והרבה ילדים יהודיים מתחנכים במוסדות חינוך שאינם מלמדים בהם יהדות. בתי הכנסת ריקים, והבאים בשעריהם הם הזקנים בלבד". הרבי שמע את דבריו ופטר אותו לשלום. העז החסיד ושאל: "רבי, מדוע לפלוני שסיפר לך על אודסה הענקת כמה רובלים כדי לערוך התוועדות, ואילו אותי פטרת בלא כלום?". השיב לו הרבי: "מה קורה באודסה אני יודע היטב. רק רציתי לדעת באיזו אודסה אתה חי".
השבוע אנו קוראים בתורה את פרשת האזינו, שמתחילה במילים: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". הרבי הביא פעמים רבות את דברי הספרי, שמשווה את הדברים עם מילותיו של גדול הנביאים, ישעיהו, שפתח את נבואתו במילים: "שמעו שמים והאזיני ארץ". באים חז"ל ומדגישים שהמילה "להאזין" מבטאת מצב שבו אדם נמצא קרוב אליך ואתה מבקש ממנו שיאזין לך, שיקשיב לך. ואילו עם המילה "תשמע" משתמשים בפנייה לאדם רחוק, כששואלים אותו: "אתה שומע מה שאני אומר לך ?". אומר הספרי: "לפי שהיה משה קרוב לשמים ורחוק מהארץ, לפיכך אמר 'האזינו השמים ותשמע הארץ'. ולפי שהיה ישעיהו קרוב לארץ ורחוק משמים, לפיכך אמר 'שמעו שמים והאזיני ארץ'".
מסביר הרבי: (שיחות קודש תשל"ו, ח"ב ע' 743) היכן שמשתמשים בשני הביטויים באותו משפט, אזי ברור ש'תשמע' הכוונה לרחוק ו'האזינו' לקרוב, ולכן אומר הספרי שמשה רבינו היה יותר קרוב לשמים. הוא היה "איש האלוקים" והוא הרגיש קרוב לשמים. לכן הוא פנה לשמים, כמו שאדם מדבר לחברו שעומד לידו. לכן הוא אמר "האזינו". ואל הארץ, שמסמלת את כל הדברים הגשמיים והחומריים מהם משה הרגיש מרוחק, הוא פנה בביטוי "תשמע", כאדם שמדבר למישהו שרחוק ממנו.
ישעיהו הנביא לגבי משה רבינו נחשב רחוק משמים וקרוב יותר לארץ, ולכן הוא התבטא על השמים שמסמלים עניינים רוחניים בביטוי "שמעו שמים", ולעולם הגשמי, אליו הרגיש יותר קרוב, אמר "האזיני ארץ". מה הפירוש בזה? השמים והארץ נמצאים באותו מקום. אלא יש אחד שהוא קרוב יותר לשמים, וכתוצאה מכך רחוק יותר מהארץ, ויש להיפך – אדם שקרוב לארץ, וממילא רחוק מהשמיים. המדרש תנחומא אומר שאת הדיוק הנפלא הזה אמר רבי עקיבא. הוא זה שהשווה בין הדברים שאמר משה רבינו ובין הדברים שאמר ישעיהו הנביא. הוא זה שגילה את השינוי בין שניהם והסביר מה עומד מאחוריו. ויש לומר בדרך אפשר, שמדוע רבי עקיבא דווקא היה זה שחידש את זה? כי הוא, בחייו האישיים, עבר את שתי התקופות הללו. כידוע, שבמשך ארבעים שנותיו הראשונות לא הייתה לו אפילו הזדמנות ללמוד לקרוא. באותה תקופה הוא היה קורב יותר לארץ ורחוק יותר מהשמיים, ואחר-כך, בגיל ארבעים, כשהוא התחתן עם רחל בתו של כלבא שבוע והלך ללמוד תורה, הוא הגיע למצב של קרוב לשמים ורחוק מן הארץ. לכן דווקא אוזנו של רבי עקיבא הייתה רגישה להבדלים הללו שבין 'האזינו' ל'תשמע'; בין שמים לארץ. הוא דווקא שם לב מי קרוב יותר לשמים ומי קרוב יותר לארץ. אנו נמצאים בתקופת החגים, שבה כולנו "קרובים יותר לשמים ורחוקים יותר מהארץ". כולם היו בראש-השנה וביום-הכיפורים בבית-הכנסת, ובפרט בתפילת נעילה כולנו היינו קרובים יתר לשמים, רוחניים יותר, קדושים יותר, טובים יותר.
אבל כשמגיעים הימים שאחרי החגים, אנו צונחים אט- אט בחזרה לארץ, לחיי היום-יום, ומתרחקים מהשמיים. או- אז אנו מתמודדים עם האתגר איך לשמר את 'הקשר עם השמים'. איך גורמים לכך שגם כאשר נוחתים על הארץ, לא מאבדים את הקשר עם השמים, עם החלק הרוחני שבנו. בשביל זה יש לנו את חג הסוכות. מצד אחד זה 'חג', חלק מה'שמים', אבל יחד עם זה מדובר בחג שאנו לא צמים בו ולא יושבים כל היום בבית-הכנסת ומתפללים, אלא להיפך – המצווה היא "ושמחת בחגיך". אדם צריך לשמוח, ולא שמחה רוחנית אלא דברים גשמיים דווקא, בשר ויין , מתנות לאישה וממתקים לילדים, שמחה גשמית. חג הסוכות הוא שיתוף של 'שמים וארץ'. הוא מראה לנו שגם כאשר נוחתים על הארץ; גם כשאוכלים בשר ושותים יין, אפשר לשמר את הקשר עם השמים. הוא מלמד אותנו שהארץ איננה סתירה לשמים, אלא להיפך; אפשר להשתמש עם העולם הזה, החומרי, ואיתו לעבוד את ה'. עם הדברים הגשמיים והמגושמים, כמו בשר ויין, אפשר לקיים את מצוות ושמחת בחגיך.
כולנו מכירים את המושג 'הנגאובר' (חמרמורת). מי שהשתתף במסיבה וחגג ושתה כמו שצריך, יום או יומיים, אחר-כך הוא עדיין מרגיש חולה מהשתייה וכו'. מי שאין לו 'הנגאובר', ייתכן שהוא היה במסיבה אבל עמד שם כצופה מן הצד. הוא לא היה מהחוגגים. רבותיי! מי שהשתתף בחגיגה של יום-הכיפורים ושתה מהיין הרוחני של היום הזה, בוודאי שיהיה לו 'הנגאובר' והוא ירצה מאוד לבוא לבית-הכנסת בחג-הסוכות. אם ארבעה ימים אחרי יום-הכיפורים לא מתחשק לו לבוא לבית-הכנסת, סימן שגם ביום-הכיפורים הוא אכן היה שם, אבל לא לגם מה'יין המשומר'...