לפני שלושה חודשים נפטר הסופר היהודי אלי ויזל, ניצול השואה המפורסם ביותר, שהיה לדוברם של הניצולים והנספים גם יחד. הוא זכה בפרס נובל לשלום והיה בעל השפעה עצומה. עם השנים הפך לקול המוסרי של העולם. ספרו המפורסם ביותר הוא 'לילה', שבו הוא מתאר את זוועות השואה שעבר בעצמו. הוא מספר על הלילה שבו הגיע לאושוויץ, וראה מה נגזר על הילדים הקטנים. ראה את הקרימטוריום ואת שאר כליו של מלאך המוות הנאצי. "לעולם לא אשכח את הלילה הזה, הלילה הראשון במחנה, שהפך את חיי ללילה ארוך ונעול על שבעה מנעולים, לעולם. לא אשכח את הלהבות ששרפו את אמונתי (הלילה, עמ' 45). אבל ויזל האיש שאחרי השואה היה יהודי שהניח תפילין בכל יום, שמר שבת, אכל כשר, למד דף גמרא כל יום, ובנוסף לכך ידוע שגם אחרי אותו לילה באושוויץ, במשך שישה חדשים הוא סיכן את חייו והניח תפילין בכל יום בתוך אושוויץ!
הכתיבה שלו לא משקפת כלל את המציאות שבה הוא חי את חיי היום יום שלו. הוא כותב בספרו: "לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה ממני את התשוקה לחיות". אבל ויזל של אחרי המלחמה לא היה אדם שאיבד את הרצון לחיות. להיפך; הוא חי ודאג שאחרים יחיו. הוא דאג לניצולי שואה, היה תומך נלהב של ישראל ומעולם לא העביר ביקורת על המדיניות הישראלית, גם בזמן שהדבר היה פופולרי מאוד אפילו בקרב מנהיגים יהודיים בארצות הברית. להיפך – תמיד ניצל את כל כוח השפעתו והמוניטין שלו כדי להגן על ישראל. וזה לא היה רק דיבורים. הוא הוכיח את זה גם במעשים. כמעט לפני חמישים שנה, ברביעי ליוני 1967 ,כ"ה אייר תשכ"ז, אלי ויזל קיבל תואר דוקטור לשם כבוד ממוסד חשוב בניו-יורק. באותו לילה הוא נאם בפני התלמידים שסיימו את לימודם, ואמר להם שהם צריכים לקחת אחריות על עם ישראל. לדוגמה, אם מחר תפרוץ מלחמה בישראל, קחו מטוס וסעו לשם כדי להיות ביחד עם היהודים בארץ. בחמש לפנות בוקר התקשר אליו שגריר ישראל בניו-יורק והודיע לו שבישראל פרצה מלחמה. ואז הוא שואל אותו, אבל איך אתה ידעת מזה לפניי?.. ויזל מיד עלה על מטוס ונסע לארץ! שנים לאחר-מכן, הוא סיפר שהיה מאוד פסימי בקשר לתוצאותיה של אותה מלחמה. הוא חשש מפני שואה נוספת, ואף-על-פי-כן נסע לארץ כדי להיות עם ֶאחיו. בנוסף לכך הוא היה נוהג לבקר בישראל שלוש פעמים בשנה, בפסח, בשבועות ובסוכות. אבל מדינת ישראל לא הייתה הדבר היחיד שלאלי ויזל היה אכפת ממנו. הוא כאב את כאבם של יהודי רוסיה. בשנת 1965 ושוב בשנת 1966 הוא נסע בתקופת החגים לרוסיה כדי לבקר את היהודים שהיו כלואים בבית-הכלא הגדול שנקרא 'ברית המועצות'. הוא התפלל עמם ביום-הכיפורים בבית-הכנסת הגדול, רקד איתם בשמחת-תורה ברחובות מוסקבה, ואז חזר לארצות-הברית וניסה לעשות כל שביכולתו כדי לסייע להם.
כשנשאל מדוע לפתע הוא דואג ליהודי רוסיה, והלוא הוא עסוק בשואה, השיב: "בשביל קרבנות השואה זה כבר מאוחר מדי, אבל את יהודי רוסיה אפשר להציל". בשנת 1969 אלי ויזל התחתן והקים משפחה. יש לו בן, ואף ראה ממנו נכדים . מהו הסוד של אותו אדם, שיצא כל-כך מיואש מאושוויץ ובכל-זאת הצליח לחזור לאמונתו ולבנות חיים חדשים? אלי ויזל, מלבד העובדה שהוא כתב על השואה, הוא גם כתב על תנועת החסידות. וכמו שהעיד על עצמו: "יותר משכתבתי על השואה, כתבתי על החסידות". (מועדון -92). ולא רק שהוא כתב על החסידות, אלא במשך כעשרים שנה היה נותן הרצאות בניו-יורק, ב יהודי יוקרתי במנהטן) על תנועת החסידות. בכל פעם על אדמו"ר חסידי אחר (ההקלטות הללו מופיעות ביוטיוב ומרתקות מאוד).
נשאלת השאלה, מדוע לפתע אדם שהפך לאחד האנשים המפורסמים בעולם ישקיע עשרות שנים מחייו בהיסטוריה של תנועת החסידות? לאלי ויזל היה סבא חסיד. בכל שבת וחג סבו היה עוזב את הכפר שבו התגורר, ובא לחגוג את השבת בעיר, במחיצת ילדיו ונכדיו. הנכד אלי לא היה עוזב את הסבא במשך כל השבת. היכן שהסבא הלך – הנכד היה כרוך אחריו. והסבא היה מספר סיפורים נפלא. הוא ידע לשבות את לב מאזיניו. ובכל שבת, בשעת בין ערביים, בבית-הכנסת המקומי, בין מנחה לערבית לפני צאת השבת, סבא היה מספר סיפורים חסידיים, ואלי הקטן היה בולע אותם בשקיקה. פעם הוא אמר לסבו ששם לב שלפעמים הסיפורים לא מתאימים לתאריכים. נראה לי, אמר, שלפעמים מכפיפים את העובדות לדמיון. סבו השיב לו: "מובן שתמיד יהיה מי שיאמר לך שסיפור פלוני אינו הגיוני מבחינה אובייקטיבית. אך אין לכך כל חשיבות. ואז הוא הוסיף ואמר: "חסיד אובייקטיבי אינו חסיד!". החסידות היא קריאה לסובייקטיביות. למעורבות לוהטת, לאכפתיות. זוהי קריאה ללקיחת בעלות על הדברים, עד שיהפכו לשלך. לא לעמוד מהצב ולהישאר אובייקטיבי (הנשמה החסידית עמ' 13). סובייקטיביות היא התבוננות מזווית ִראיה אישית, שאיננה מתבססת רק על העוּבדות אלא על מחשבות, רגשות ותחושות הקשורות לסובייקט. יש ילד שמתנהג לא יפה; כולם מעבירים עליו ביקורת, מגנים את ההתנהגות הזו, חוץ מההורים. מדוע? כי זה הילד שלהם. ביטוי באידיש אומר: "אם זה לא היה המשוגע שלי, גם אני הייתי צוחק". החסידות קוראת לאדם לקחת אחריות על התורה, על העם היהודי, לא לעמוד מהצד ולראות איך שיהודים נאבדים בעולם הגדול. כל יהודי הוא אחיך, ועל אח לא מוותרים. אותו דבר בקשר לארץ ישראל – זאת הארץ שלך, ולכן אין משנה אם אתה מסכים עם כל מה שקורה שם. זה הילד שלי, ועל ילד לא מוותרים.
אחרי השואה אלי ויזל אכן היה יהודי עם הרבה שאלות. אבל במקום לחפש תשובות, הוא חזר לעולם של הסבא שלו, לעולם ה'סיפורים החסידיים'. בעולם החסידוּת אין שאלות. ישנה אמרה חסידית: "למאמין אין שאלות, ולמי שאינו מאמין – תשובות לא יעזרו". זה לא שהוא הפך לחסיד מן המניין, הוא היה לבוש כמו יהודי אמריקאי רגיל, אבל ִבּ ְפנים הנשמה שלו ינקה מהחום והאמונה החסידית. אבל זה לבד לא הספיק. סבא שלו אמר לו דבר נוסף, ש"אין חסיד בלי רבי". ואכן, בשנות השישים הוא בא לבקר את הרבי. הוא מספר בזיכרונותיו שמיד כשנכנס, הבהיר שהוא לא חסיד חב"ד הוא חסיד של אדמו"ר אחר, כי סבו היה חסיד ויז'ניץ. הרבי חייך ואמר: "מה שחשוב זה שאתה חסיד, של איזה רבי זה פחות חשוב". ואז נפתחה ביניהם שיחה שנמשכה לילה שלם. הוא ישב אצל הרבי עד השעה שבע בבוקר. הרבי שכבר קרא את ספריו שאל אותו מדוע הוא מרוגז על אלוקים. הוא ענה: "בגלל שאני אהבתי אותו מאוד". הרבי שאל: "ועכשיו?". "גם עכשיו אני אוהב אותו", השיב ויזל, "ולכן אני מרוגז עליו". הרבי לא הסכים. "לאהוב את אלוקים זה לקבל את זה שאתה לא מסוגל להבין אותו". ואז הוא אמר לרבי: "איך אפשר להאמין באלוקים אחרי אושוויץ", הרבי הביט בו דקה ארוכה, ואז ענה לו בקול רך ושקט: "ואיך אפשר שלא להאמין באלוקים אחרי אושוויץ? במה עוד יכול אדם לבטוח? באנשים? בבני אדם? האם אושוויץ לא מסמלת את התבוסה של האנושות? חוץ מהקב"ה, מה עוד נשאר בעולם שהוחשך על-ידי אושוויץ? ". מאז התחילה מערכת יחסים חמה מאוד בין אלי ויזל, חסיד ויז'ניץ, לרבי מליובאוויטש. מעניין, שויזל העיד על עצמו שהרבי החשיב אותו כחסיד שלו. הוא ביקר אצל הרבי פעמים רבות. הוא אהב לבוא להתוועדויות של הרבי. הוא סיפר שאחרי השואה הוא חשב שהעם היהודי לעולם לא יהיה מסוגל לשמוח שוב, אבל בהתוועדויות אצל הרבי הוא מצא שמחה אמיתית. השירה האדירה שהרבי היה מנצח עליה, שבתה את לבו. באחת השנים הוא החליט לבוא אל הרבי בשמחת-תורה. זה היה החג השמח ביותר אצל הרבי. הרבי ישב בראש השולחן וסביבו אלפי חסידים ששרים ורוקדים. הוא עמד ליד הדלת עם הברט על ראשו, לבוש במעיל גשם, והיה בטוח שאף אחד לא יזהה אותו. לפתע הרבי סימן לו עם היד להתקרב. אבל הוא התבייש ועשה את עצמו כלא מבין. ושוב פעם הרבי סימן לו שיבוא. ואז החסידים הרימו אותו והעבירו אותו מעל הראשים עד שהוא 'נחת' מול הרבי. הרבי שאל אותו: "ר' אליעזר, ככה נוהגים בויז'ניץ? לא באים לומר שלום?". ויזל ענה: "אני לא בויז'ניץ, אני בליובאוויטש". הרבי ענה לו: "אם כן תנהג כמו שנוהגים בליובאוויטש". אז הוא שאל, מה עושים בליובאוויטש בשמחת-תורה? ענה הרבי: "בליובאוויטש נוהגים לומר לחיים בשמח"ת". הרבי הציע לו לומר לחיים על כוס מלאה. לאחר שהוא גמר את כל הכוס הרבי שוב נתן לו לחיים, ואז שאל אותו: "ר' אליעזר, אני רוצה לתת לך ברכה. איזו ברכה אתה רוצה?". הוא מספר שפניו של הרבי האירו באור עילאי, והרבי היה בשמחה גדולה. ויזל ענה: "הרבי בעצמו יודע". ואז הרבי בירך אותו ואמר: "שזו תהיה התחלה חדשה". כשויזל ספר זאת שנם רבות מאוחר יותר, הוא אמר שזאת הייתה הברכה הכי מתאימה עבורו. ראשית, בגלל שיום ההולדת של ויזל חל בשמחת תורה, ולכן לשנה חדשה מתאימה ברכה להתחלה חדשה, אבל הוא הוסיף שזה היה הרבה יותר מזה. אחרי כל השיחות שלו עם הרבי על השואה וכו', הרבי אמר לו שהגיע הזמן להתחיל מחדש, "שזו תהיה התחלה חדשה...". היום זה ראש השנה, שנה חדשה. זה הזמן לשכוח את כל הבעיות של שנה שעברה, את כל היריבויות, כעסים ואכזבות שיש לנו אחד מהשני, את הדאגות והפחדים שאנחנו 'סוחבים' אתנו, לשחרר את כל 'החבילה' הזאת ולהתחיל מחדש. אני רוצה לאחל לכולנו את הברכה של הרבי, "שזו תהיה התחלה חדשה".