רכבת הזהב הגרמנית מסעירה את דמיונם של רבים מאז מלחמת העולם השנייה. האגדה מספרת שכאשר הגרמנים היו לקראת תבוסה, הם העמיסו אוצרות עצומים על רכבת באורך מאה מטרים, והטמינו אותה איפשהו בפולין. היו שם 300 טון זהב, חפצי אומנות רבים, כלי נשק, תכשיטים ששדדו מיהודים, ועוד, והעלימו הכול מעין רואה. במשך שנים רבות התייחסו לסיפור הזה כאל אגדה בלבד. אף אחד לא ידע היכן היא נמצאת. בשנה החולפת צץ הסיפור הזה בשנית לכותרות, בעקבות שני אנשי עסקים שטענו שהם יודעים היכן הרכבת. לטענתם, את המידע קיבלו מקשיש ששכב על ערש דווי וגילה להם את הסוד ההיסטורי. הם פנו לממשלה הפולנית ודרשו שבתמורה לגילוי מיקומה המדויק של הרכבת, יבטיחו להם שיקבלו עשרה אחוזים מהאוצר. זמן קצר לאחר מכן יצא שר התרבות הפולני בהכרזה, שלפי צילומי מכ"ם חודר קרקע, הרי שהרכבת נמצאה בעומק חמישים מטרים מתחת לאדמה בוודאות של תשעים ותשעה אחוזים. כתוצאה מהכרזה זו התחילה 'בהלה לזהב'. אנשים מכל אירופה החלו לרוץ למקום הזה. אולי גם הם יקבלו משהו מהזהב שכולם מדברים עליו. הקונגרס היהודי העולמי מיד פנה לממשלת פולין במכתבים רשמיים בתביעה שיחזירו את הרכוש היהודי הגנוב לבעליהם החוקיים, ואם לא מוצאים אותם אז שיחזירו את זה לארגונים שמייצגים את העם היהודי. ואז הגיעו ההכחשות. השלטונות המקומיים הודיעו שהם כלל לא בטוחים שמצאו את הרכבת ועדיין אין הוכחות ברורות לקיומה. אבל ליתר בטחון ממשלת פולין שלחה יחידות צבא שיחפשו את הרכבת וירחיקו סקרנים. נראה שהאגדה הזאת עוד תעסיק הרבה זמן את הדמיון של הרבה אנשים בעולם.
משום מה זה מזכיר לי משהו אחר שאנשים בעולם מחפשים במשך אלפי שנים, את ארון הברית. כל מי שלמד תנ"ך יודע שלארון הברית היו כוחות רוחניים. למשל, בכיבוש יריחו המתואר בספר יהושע פרק ו, השתמשו בארון כדי להקיף את חומת יריחו הנצורה. כל יום ערכו בני ישראל הקפה סביב החומה. ביום השביעי, שהיה יום השבת, הקיפו את החומה עם ארון ברית ה' שבע פעמים – והחומה קרסה תחתיה. דבר זה מרומז בתורה עצמה. על הפסוק "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (בהעלותך י, לג) אומר המדרש "שהיה הארון מנמיך את ההרים ומגביה את העמקים, ומשוה הדרך והורג כל המזיקין" (לקח טוב משפטים כ"ג, כ) אבל עוד קודם לחורבן בית ראשון הארון נעלם.
הרמב"ם אומר שהמלך יאשיהו, שחזה את השקיעה של מלכות יהודה ושסופה להיחרב, צווה לגנוז את הארון במנהרות שבנה שלמה המלך מתחת להר הבית (רמב"ם, הלכות בית הבחירה ד, א). במשך דורות רבים, אנשים רבים וממשלות איוו בכל מאודם לשים את ידם על הארון. הסיפור הזה מצית את הדמיון של אלפי אנשים, עד שסטיבן ספילברג הפיק על כך סרט שנקרא 'שודדי התיבה האבודה'. זהירות, ספוילר! הסיפור, שכמובן לא היה, מספר שבשנת 1934 נודע לממשלת ארצות הברית שהנאצים מנסים לשים את ידיהם על הארון האבוד. גם הם האמינו שמי שימצא את ארון הברית יוכל לשלוט בעולם באמצעות הכוחות הרוחנים שיש לו. האמריקאים ניסו אף הם למצוא את הארון, ולו כדי לוודא שלא ייפול לידי הנאצים. זה התפתח למרדף שלם בין 'כוחות האור וכוחות החושך', מי ימצא את הארון. בסופו של דבר, אחרי מלחמות וניסים, 'הטובים' – האמריקאים, הם אלו שמוצאים את הארון במצרים. הם מביאים אותו לארצות הברית, אבל למורת רוחו של אותו אחד שמצא את הארון, 'אינדיאנה ג'ונס', הם מניחים את הארון בתוך ארגז עץ שעליו נכתב 'סודי ביותר' והוא מאוחסן באחד מהמחסנים הענקיים של ממשלת ארצות הברית.
צריך להדגיש שעם ישראל, מאיזו סיבה שהיא, אף פעם לא 'חיפש' את הארון. בהיסטוריה היהודית זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהארון נלקח. כבר 500 שנה קודם לכן חווה עם ישראל חטיפה טראומתית של הארון. בספר שמואל (פרקים ו, ז) מסופר שהארון שכן ב'משכן שילה'. בתקופה הזו עלי היה הכוהן הגדול, ועם ישראל יצא למלחמה נגד פלישתים שהסתיימה רע מאוד: כארבע אלפים הרוגים לישראל. זקני ישראל חיפשו מוצא, ועלה בדעתם רעיון נועז: " ִנקחה אלינו משילה את ארון ברית ה' ויבוא בקרבנו ויושיענו מכף אויבינו". הם עשו דבר שלא נעשה במשך שלש מאות שישים ותשע שנים, מאז שיהושע הכניס את ארון הברית למשכן בשילה והניח אותו בקודש-הקודשים. איש לא העז לגעת בו! (יהושע פרק י"ח). אבל כעת החליטו לשבור את המסורת, בתקווה שהארון יכריע את המלחמה נגד הפלישתים. כאשר הגיע הארון אל המחנה, אזי: "ויריעו כל ישראל תרועה גדולה ותהום הארץ". כולם שמחו שהנה הישועה הגיעה. הפלישתים שמעו על בוא הארון והדבר הפחיד אותם מאוד. גם הם שמעו על הכוחות המיוחדים שיש לארון, ולכן התחזקו ונלחמו במשנה מרץ ונצחו במלחמה! והחמור מכל, הם שבו את ארון הברית ! כשעלי הכהן הגדול, שהיה בן תשעים ושמונה שנים, שמע שארון הברית נשבה בידי הפלשתים, הוא נפל אחורה מהכיסא ומת. באותם ימים התלמיד הקרוב ביותר לעלי היה שמואל הנביא הצעיר, והוא זה שמילא את מקומו והנהיג את ישראל אחריו. מעניין, אך בשום מקום אנו לא מוצאים את שמואל מחפש או משתדל להחזיר את ארון הברית. במקום לחפש את ארון הברית, אנו מוצאים את הפסוק "וינהו כל בית ישראל אחרי ה'". אומר רש"י: "על ידי שמואל, שהיה מחזר מעיר לעיר ושופטם ומוכיחם" (שמואל א, ז, ב). שמואל הנביא היה שליח של הרבי. הוא הבין שאם עם ישראל איבדו את ארון הברית, זוהי הוכחה שהם אינם ראויים שארון הברית ישכון בתוכם. לכן, במקום לנסות לתקן את הסימפטום של המחלה, צריך לרפא את המחלה עצמה ולחזק את הקשר הרוחני של עם ישראל עם הקב"ה. הוא אמר להם: "אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה', הסירו את אלוקי הנכר מתוככם והעשתרות, והכינו לבבכם אל ה' ועבדהו לבדו ויציל אתכם מיד פלשתים". עם ישראל שמע בקול הנביא. הם חזרו בתשובה ועבדו את ה'. ואכן, שמואל קיבץ את כולם במצפה, ושם, כשפלישתים שבו ותקפו אותם, "וירעם ה' בקול גדול ביום ההוא על פלשתים ויהומם וינגפו לפני ישראל". החלה סערת ברקים ורעמים חזקים, שהפחידו את מחנה הפלישתים וגרמו להם להפסיד במלחמה. בסופו של דבר הארון חזר לעם ישראל, אבל בכוחו של הקב"ה. התברר שבכל מקום שבו הניחו הפלישתים את הארון, נוצרו לפתע מחלות ומגיפות בקרב תושבי הסביבה. עד שבסופו של דבר הפלישתים עצמם החזירו את הארון לעם ישראל.
מה אנו לומדים מכל הסיפור הזה? אנשים תמיד חולמים שהישועה תבוא להם מאיזשהו אוצר סמוי מן העין שקבור אי-שם ביערות פולין. או שאם ימצאו את ארון הברית אז הוא יושיע אותם. אבל רבותי, כל יהודי הוא ארון הברית, ועמוק בתוך הלב, לכל אחד מאיתנו יש שני לוחות הברית ועליהם חרוטים עשרת הדיברות. אלא שלפעמים אדם מאבד את הקשר עם ארון הברית שבתוכו, הוא שוכח שעמוק בלב יש לו קשר עם הקב"ה, קשר שלעולם לא יכול להימחק אלא שצריך רק לגלות אותו. לא צריך להיות אינדיאנה ג'ונס כדי למצוא את ארון הברית. כל אחד, עם רצון טוב, בפרט בימים הנוראים, יכול לקבל את עזרת הקב"ה למצוא את הלוחות האבודים שבתוכנו, וכשנגלה אותם וננער את האבק מעל הקשר שלנו עם הקב"ה, ה' יעזור לנו ונצליח לנצח את הפלישתים הגשמיים – כל אלו שמאיימים שישמידו חלילה את עמנו, וגם את הפלישתים הרוחניים שיושבים לנו בתוך הלב, את ה'צד השמאלי' שלא נותן לנו להתחבר ללוחות שבתוכנו, שכל פעם מטיל ספקות ומעורר קושיות. גם עליו נצליח להתגבר ולחזק את האמונה והביטחון בה', ואז נזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה.