לא מזמן הקים בהולנד אדם בשם ראס לנדרוף עמותה שנקראת "מארס אחד". זוהי עמותה ששמה לעצמה את המטרה להקים מושבה של בני-אדם על כוכב הלכת הקרוב ביותר לכדור הארץ – המאדים. העמותה הכריזה שהיא מחפשת מועמדים לשליחות הזאת, והם מכנים אותם "דור חדש של גיבורים". הטיסה למארס תתמשך בין ששה לתשעה חודשים. במשך כל הטיסה אי אפשר לעשות מקלחת, והנסיעה היא בתוך חללית די צפופה. גם כשכבר יגיעו למארס – החיים לא יהיו קלים. הטמפרטורות שם הם מתחת לאפס. אי אפשר לצאת לטייל בחוץ בגלל סופות החול העזות, ויש שם חוסר בחמצן. אי אפשר לדבר משם בטלפון, כי עד שזה מגיע לכדור הארץ – זה לוקח שלוש דקות. אפשר לשלוח מסרונים וטקסטים, אבל לא לדבר בטלפון. יהיה אסור ללדת שם ילדים, כי אי אפשר לדעת כיצד מזג האויר שם ישפיע על הריון ולידה. ועיקר כל העיקרים: זהו כרטיס צד אחד בלבד! מי שנוסע למארס יבלה שם את שארית חייו, כי משם לא חוזרים... הם מדמים את המסע הזה לקולומבוס שעזב את העולם ונסע אל הבלתי-נודע. מישהו אמר לי שאם זה אכן כרטיס צד אחד – יש לו כמה מועמדים לנסיעה הזאת, והוא אפילו מוכן לממן את הכרטיסים שלהם...
הם הודיעו שהם יערכו מהמסע הזה תוכנית ריאליטי. יצמידו אליהם מצלמות ואנשים בכל העולם יצפו בחיים שלהם במארס, וכך הם יוכלו לממן את החלום שלהם. התוכנית היא שבשלב ראשון ישלחו ארבעה אנשים בשנת 2026 ,ושנתיים לאחר מכן יסעו עוד ארבעה אנשים. הם פתחו את הרישום ואפשר להציע מועמדות לנסיעה. מה אתם חושבים? כמה אנשים נרשמו לנסיעה המטורפת הזאת שממנה לא חוזרים? יותר ממאתיים אלף איש [!] מ-140 מדינות [!] ביקשו להצטרף לטירוף הזה! לא יאומן כי יסופר! העמותה עברה על כל הבקשות, ובחרה מתוכם כאלף אנשים שנראה להם שהם כשירים גופנית ונפשית לשרוד את הסיוט הזה של נסיעה במשך חודשים רבים, וכן לשרוד את החיים שם. כעשרה אנשים מישראל הגישו בקשה להצטרף, ובאחד העיתונים ראיינו אותם. הייתי סקרן לדעת מה מניע אנשים צעירים, כולם גברים רווקים בשנות העשרים לחייהם, למעט אדם אחד שהוא אבא לילדים, לוותר על הכל ולנסוע למארס לכל החיים. אחד מהם הודה שזהו באמת רעיון מפחיד, אבל צריך אומץ ואמביציה בחיים כדי להגיע להישג אמיתי. צעיר בשם אלעד אמר שהחלל תמיד ריתק אותו, והוא מאמין שבמרוצת הזמן הטכנולוגיה תמשיך להתפתח ויוכלו גם לחזור משם. לדעתו, לא מדובר בכרטיס צד אחד, נראה שהוא עדיין לא מוכן לוותר לגמרי על כדור הארץ. נדב הצהיר שלדעתו כדור הארץ בדרך לאבדון, ולכן הוא מחפש מקום יותר יציב ובטוח. ואז ראיינו את אותו בעל משפחה אב לילדים. הוא טען שהוא אכן מאד אוהב את אשתו ואת ילדיו, אבל משפחתו תומכת בו. הוא מאמין שהוא יהווה דוגמה טובה ומודל לילדיו שיפנימו את התובנה שצריך לנסות להגיע ליעד הגבוה ביותר שאפשר. בתחילה חשבתי שהאנשים האלו נפלו מהמאדים... מדוע שאדם בריא בנפשו ירצה לעזוב את משפחתו, את חבריו ואת סביבתו ולנחות על כוכב שנראה כמו שהעולם היה נראה אחרי המבול. אין שם כלום, רק חול וחול ועוד חול. אמרתי לעצמי שכנראה זה נובע מתוך שעמום וחוסר ענין בחיים. כמו שצעיר אחד באמת השיב שמשעמם לו בחיים ואין לו שום מטרה, והמסע הזה נראה לו מעניין ומאתגר... אבל במחשבה שניה אמרתי לעצמי, שלא ייתכן שמאתיים אלף איש מ-140 מדינות – כולם משועממים וחסרי דעה שמוכנים לעשות צעד מטורף שכזה.
שלמה המלך בספר קהלת (ג, א) אומר: "רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה". התכונה שמסמלת בני אדם היא שהם מבקשים כל העת להעפיל ולעלות למעלה, להתקדם לעבר הבלתי נודע. מותר האדם מן הבהמה הוא שהאדם מחפש כל העת לגלות את הנעלם. יש בתוך האדם את הנשמה הזאת שלא נותנת לו מנוח ודוחפת אותו קדימה. הנשמה הזאת נמשלת לנר, "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). כשם שהנר בטבעו עולה למעלה, הלהבה תמיד עולה כלפי מעלה. אם אתה מחזיק נר בידך, ואתה הופך את הנר הדולק כלפי מטה הלהבה מיד תעלה למעלה מעצמה (רק תזהר לא לשרוף את האצבעות..). משום שזהו טבע האש מתולדותה. הנשמה נמשלת אפוא לאש, כי הנשמה תמיד נמשכת כלפי מעלה. יש ביהדות תופעה שנקראת באידיש "שאקלען". כלומר, כשיהודים מתפללים או לומדים תורה הם תמיד מתנדנדים, ואפילו כשהם נואמים... הרבי מסביר בשיחה שהנשמה משולה לאש, והלהבה תמיד מתנועעת, ולכן זה מתבטא גם ב"שאקלען" ('תורת מנחם' כרך ז [תשי"ג] עמ' .(251 המדרש רבה אומר נקודה מאד מעניינת: "אמר הקב"ה לאדם נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך זו התורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, ונרך בידי זו הנפש דכתיב נר ה' נשמת אדם, אם שמרת את נרי אני משמר את נרך" (דב"ר פב, ד) הקב"ה אומר לאדם: הנפש שלך והחיים שלך הם הנר שלך, ואילו התורה היא הנר שלי. הנר שלך בידיים שלי, החיים הם הרי בידי הקב"ה. ואילו התורה שהיא הנר של הקב"ה – היא בידי האדם. התורה נקראת "תורה אור" משום שהתורה מאירה לאדם את הדרך הנכונה והראויה שבה הוא צריך ללכת; איך לכבד את ההורים, איך לגדל ילדים, איך להתנהג עם לקוחות וכו' וכו'. והעיקר – איך להיות ולהתנהל כיהודי, להתפלל, לשמור שבת, כשרות וכו' וכו'. את הנר שלו הפקיד הקב"ה בידינו. הוא בעצמו, כביכול, לא יכול לקיים מצוות ואנחנו עושים זאת בשבילו, אנחנו הידיים והרגליים שלו. הקב"ה לא יכול להניח תפילין, הוא צריך שידיים גשמיות כאן בעולם הזה יניחו תפילין וידליקו נרות שבת. לפיכך הקב"ה עשה אתנו עיסקה משתלמת. הוא אמר לנו: חברים! אתם תשמרו על הנר שלי, ואני אשמור על הנר שלכם. אתם תשמרו שנר התורה יאיר את העולם, ואני אשמור שהנר שלכם יאיר לאריכות ימים ושנים טובות.
בישראל היה יהודי בשם יהודה אבנר שהיה דיפלומט ישראלי, ושירת חמש ראשי ממשלה בישראל. מתוקף תפקידו הוא ביקר הרבה אצל הרבי והיה מעביר מסרים בין הרבי לבגין ושאר ראשי הממשלה שאחריו. לקראת סופה של אחת ה'יחידויות' שלו עם הרבי, התגלגלה השיחה והוא העיז ושאל את הרבי מה תפקידו של הרבי עצמו. הרבי הצביע על נר שעמד על השולחן ושאל אותו, כשאתה מביט על הנר – מה הנך רואה? נדמה לך שאתה רואה נר, אבל אינך רואה אלא חתיכת שעוה עם חוט פתילה באמצע. כשאתה מצרף להבה של אש לפתילה – הרי שאז הוא הופך לנר. כלומר, רק אז ממלא הנר את תפקידו ואת ייעודו. הרבי המשיך ואמר: כל יהודי הוא חיבור של גוף ונשמה. הגוף זהו השעווה והנשמה היא הפתילה; כשמקריבים את האש של התורה ליהודי, אז הוא הופך לנר שיכול להאיר את העולם. והרבי סיים את דבריו: התפקיד שלי הוא להביא את האש של התורה אל היהודי, להדליק את הנשמה היהודית עם התורה, ואז הוא ימלא את תפקידו בעולם. כאשר הוא כבר עמד ליד היציאה מהחדר, הוא שאל את הרבי: האם הרבי הדליק את הנר שלי? והרבי השיב: "אני נתתי לך את הגפרור, רק אתה בעצמך יכול להדליק את הנר שלך!". בראש השנה אנו באים לבית הכנסת כדי לקבל את הגפרור. ויתרה מזו: כדי לקבל את האומץ לשוב ולהדליק את הנשמה עם האש היהודית, שנוכל לקיים תורה ומצוות עם התלהבות ואש חסידית. ואז כאשר אנחנו כבר "דולקים ומאירים", ביכולתנו לצאת ולהדליק נרות נוספים ולהביא אותם לבית הכנסת ליום הכיפורים. ובסוף, עצה טובה למארגני "מארס אחד": לא יכול להיות שבו יתגוררו אנשים ללא בית חב"ד מקומי. עליכם לשריין מקום אחד עבור שליח חב"ד למארס.