במדינת ג'ורג'יה שבארה"ב, בשנת 2014 נכנס בחור בן 20 לבית ספר כשבידו רובה סער מסוג קלצ'ניקוב ו-500 כדורים קטלניים. באותו יום הוא לא לקח את התרופות הפסיכיאטריות שלו ובלבו קיננה ההרגשה שאין ערך לחייו. באותה שעה נכחו בבית הספר 870 ילדים בגילאים -5 11. סביר להניח שהסיפור הזה היה מסתיים בטבח נורא וקטלני. בהשגחה פרטית, בשולחן הקבלה ישבה באותה שעה מנהלת החשבונות של בית הספר בשם אנטואנט טאץ. מתוך רוגע וכשרון מיוחד היא דיברה על לבו והצליחה להתחבר אליו. היא אמרה לו "אנחנו לא נשנא אותך", היא קראה לו "מותק" ו"חמודי", שיתפה אותו בצרותיה וסיפרה לו על גירושיה מבעלה. היא אמרה לו: "אני אוהבת אותך, אני גאה בך. לכולנו יש צרות בחיים, ואני בטוחה שבסוף הכל יהיה בסדר". בסופו של דבר, היא הצליחה לשכנע אותו להניח את כלי הנשק על השולחן, לשכב על הרצפה ולהיכנע לשוטרים. בראיונות שהעניקה גיבורת הסיפור לאחר מכן לתקשורת היא העידה שאת הכוח לעשות זאת היא שאבה מתוך אמונתה בה'. היא הביעה את רצונה לבקר את הבחור הזה, באומרה, שלכל אדם יש מטרה שהקב"ה הציב עבורו וגם לאותו בחור היתה מטרה בחיים. היא הצהירה שהיא מאמינה שכל מה שהיא עברה בחייה – זה בשביל אותו היום שבו היא עזרה לבחור הזה והצילה יותר מ-800 ילדים. היא אמרה שבאמצעות המעשה הזה אמונתם של אנשים רבים באלוקים התחזקה, וגם אלו שלא מאמינים – ראו כאן את מעשיו של אלוקים.
סיפור דומה אירע כמה עשרות שנים לפנ"כ בתשיעי למרץ שנת 1977 השתלטה קבוצת טרוריסטים אפרו-אמריקאים מוסלמים על המשרדים הראשיים של הארגון היהודי "בני ברית" בוושינגטון, והם לקחו יותר ממאה בני ערובה יהודים. שעה מאוחר יותר הם השתלטו על בנין נוסף ששכן כמה רחובות מהבית הלבן, וגם שם הם לקחו אנשים בכירים כבני ערובה. הטרוריסטים תבעו מממשלת ארה"ב להעביר לידיהם כמה אסירים שישבו בכלא על רצח של הילדים של מנהיגם האיסלמי. במשך 39 שעות רצופות היו 149 אנשים בני ערובה בידי הקבוצה. רשויות המדינה ניהלו איתם משא ומתן ולשם כך הם גייסו שלושה שגרירים של מדינות מוסלמיות: שגרירי אירן, אפגניסטן ומצרים. הם התגייסו לנהל את המשא ומתן בשם ארה"ב מול הטרוריסטים האיסלמים. היום זה נשמע כמו חלום הזוי; שלושת המדינות הללו הם המדינות שגורמות הכי הרבה חוסר יציבות בעולם כולו, אולם אז הם לחמו נגד הטרור. בסופו של דבר, השגרירים הצליחו לשכנע את הטרוריסטים להניח את נשקם ולהסגיר את עצמם לרשויות החוק. הסיבה העיקרית שגרמה לטרוריסטים להשתכנע לוותר על הטרור זה בגלל שהשגרירים הללו עוררו בהם את האמונה בה'. הם קראו באוזניהם פרקים מהקוראן שבהם נאמר שלכל אדם צריך שיהיה לו רחמים על אחרים, וכך הם שכנעו אותם שרצון ה' הוא שהם לא יזיקו לאף אחד.
כמה שבועות אחר כך, הרבי התייחס לאירוע הזה ('שיחות קודש' תשל"ז כרך א עמ' 537), וכך הוא אמר: ישנם אנשים שחושבים שאירועי טרור עשויים להתרחש במקומות מסוכנים כמו אנטבה או במדינות שאין בהם שלטון נורמלי. אבל כאן בארה"ב אנחנו מוגנים ובטוחים ש"לנו זה לא יקרה". עד שהתרחש האירוע הזה בוושינגטון, כמה רחובות ספורים מהבית הלבן עצמו, ששם ישב באותה שעה נשיא ארה"ב. האירוע הזה לימד אותנו שגם המדינה החזקה ביותר בעולם לא הצליחה לעשות מאומה כדי לשחרר את בני הערובה, ורק בדרך נס האירוע הזה הסתיים בשלום. ההוראה העיקרית שהרבי הפיק מהאירוע הזה, הוא שהדרך שבה הצליחו לשכנע את הטרוריסטים לוותר על התכנית שלהם ולהיכנע היא על-ידי שעוררו בהם את נקודת האמונה בבורא עולם. דווקא כאשר הסבירו להם שהקב"ה מביט עליהם ובוחן את התנהגותם ומצפה מהם להנהגה של צדק ויושר – זה גרם להם לשחרר את בני הערובה. מכאן רואים, אמר הרבי, שכאשר מעוררים באדם את האמונה – אפשר לשנות אותו מן הקצה אל הקצה. קודם הם היו מוכנים להרוג ולהיהרג בעצמם, ורק כמה שעות לאחר מכן הם שחררו את בני הערובה והסגירו את עצמם.
אבל כאן נשאלת השאלה: כיצד מתחברים לאמונה וכיצד מעוררים אותה? מה יעשה אדם שאיבד את אמונתו?
לא מזמן התפרסם במגזין "תורת חיים" ראיון מרגש עם יהודי שגדל בבית דתי, אך בשנות השבעים, בעודו בחור צעיר, הוא עזב את הדת לחלוטין. אחרי כמה שנים, החלו להציק לו שאלות באמונה והוא רצה הוכחות לקיומו של אלוקים וכיו"ב. הוא התקשר לרב החב"די שהוא הכיר מהאוניברסיטה, והלה אמר לו שהאדם היחידי שיכול להשיב על שאלותיו הוא הרבי מליובאוויטש. הוא הציע לו אפוא לבקר ב-770 ולהמתין בחוץ כשהרבי יגיע ל-770 ואז הוא יפנה אליו ויציע בפניו את שאלותיו המציקות. ואכן ביום חורפי קר במיוחד, הוא המתין לבואו של הרבי, וכשהרבי חזר מהאוהל הוא ניגש ואמר שיש לו כמה שאלות לשאול. הרבי שאל אותו לשמו ולמקום מגוריו, ואמר לו לשאול את שאלותיו. הוא שאל את הרבי "איפה אלוקים?" והרבי ענה: "אלוקים נמצא בכל מקום". הוא אמר: "אני יודע! אבל איפה?!" והרבי השיב לו שוב: "בכל מקום", הרבי הצביע ואמר "בעצים, באבנים ובכל מקום". אבל הוא שוב שאל את הרבי "אבל איפה?", והרבי הצביע לכיוון הלב של אותו בחור ואמר לו: "אלוקים נמצא בתוך הלב שלך". הרבי המשיך והסביר לו שהדרך להתחבר עם אלוקים שנמצא בתוך לבו היא ע"י קיום מצוות מעשיות. הרבי הציע שהוא יתחיל להניח תפילין וזה יעזור לו להתחבר ולמצוא את האלוקים שנמצא עמוק בתוך הלב שלו. אותו בחור אמנם לא התחיל מיד להניח תפילין. אולם תקופה לא ארוכה לאחר מכן, הוא חזר ליהדות והיום יש לו משפחה לתפארת.
בראש השנה יהודים באים לבית הכנסת כדי להתחבר לאלוקים. צריך לזכור שלכל יהודי יש את הנקודה של האמונה הפנימית באלוקים שנמצאת עמוק בתוך לבו. רבים מאיתנו בוודאי מכירים את הביטוי "אין לו אלוקים בלב" זה ביטוי שקרי ומזויף, משום שלכל אדם יש נקודה פנימית של אמונה והוא יכול למצוא עמוק בלבו את הקב"ה. אבל צריך לזכור שהדרך לעורר את האמונה הזאת ולהתחבר אליה עוברת דרך מצוות מעשיות. כדי להתחבר מוכרחים לחייג את המספרים הנכונים. המספרים הללו ידועים היטב לכולנו; בבוקר צריך לחייג את המספר "תפילין" ואז מתחברים לה'. בערב שבת צריך לחייג את מצוות "הדלקת נרות שבת" וכך מתחברים. כעת אנו עומדים לקיים את המצוה העיקרית של ראש השנה תקיעת שופר. אם יש בכוחה של כל מצוה לחבר אותנו עם הנקודה האלוקית שבתוכנו, הרי שמצות שופר נועדה במיוחד עבור המטרה הספציפית הזאת. כפי שהרמב"ם כותב שהרמז לתקיעת שופר הוא "עורו ישנים משינתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם... וזכרו בוראכם" (הלכות תשובה ג, ד). לשופר יש כוח מיוחד לעורר בנו את הניצוץ הרוחני והניצוץ האלוקי שנמצא בתרדמה בתוך כל אחד מאיתנו. היום זהו היום, והשעה הזאת היא השעה המכריעה והמשמעותית ביותר כדי להתחבר לאמונה שנמצאת עמוק בתוכנו ולפתוח בדף חדש.