שיעורש"י: מצרים, משה והתיבה ('בעצם היום הזה' - האזינו, לב, מח)

על לקוטי שיחות, חלק יט, שיחה ב לפרשת האזינו

מה המכנה המשותף לבני דור המבול, המצריים ובני דור המדבר? • מי התיר לעם ישראל "להתווכח" עם הקב"ה? • ומה עמד מאחורי עצרת התפילה  האדירה שנערכה ביום פטירת משה רבינו? • שלוש ההפגנות שלא הועילו

פתיחה

במשך 120 שנה בנה נח את התיבה – תיבת נח. במשך כל פרק הזמן הארוך הזה, היו העוברים והשבים מתעניינים אצל נח על פשר בניית האונייה המאסיבית הזאת, ונוח, בסבלנות אין קץ, משיב שוב ושוב את אותה תשובה: עתיד הקב"ה להביא מבול על העולם, ומי שלא יעשה תשובה על עבירותיו ימחה במים. ואני, עושה תיבה, על פי ציווי ה', כדי להינצל ממי המבול.

אמרו בני דורו לנוח – אם הקב"ה יביא מבול, אנחנו לא ניתן לך להיכנס אל התיבה. סופך יהיה כסופנו. לא תוכל להימלט.

אמר הקב"ה: בעצם היום הזה בא נוח ובניו אל התיבה. למרות ההתנגדות של הרשעים כולם, לא היה ביכולתם למנוע מנח ומשפחתו להיכנס אל התיבה ולהינצל מן המבול.

חלפו שנים. עם ישראל מתכונן לצאת ממצרים. המצריים, למרות המכות הרבות והכואבות שהם חוטפים, הם עדיין עומדים בהתעקשותם. "אם אנו מרגישין בהם, אין אנו מניחים אותן לצאת ממצרים".

אמר הקב"ה: הריני מוציא אותם בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה, גם שם נאמר: "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים". על אף התנגדות המצריים, הוציא הקב"ה את עם ישראל בצהריי היום.

הדבר חוזר על עצמו, בפעם השלישית, בפרשה שלנו, לגבי פטירת משה רבינו.

בואו נראה את הדברים מבפנים (דברים, לב, מח-מט):

ר' איסר, קרא בבקשה את הפסוק

וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃

עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃

מה אומר רש"י על הפסוק?

ר' זונדל, קרא בבקשה את הרש"י (פסוק מח):

"וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה" - בג' מקומות נאמר 'בעצם היום הזה'. נאמר בנח 'בעצם היום הזה בא נח' וגו', במראית אורו של יום. לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה. אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה. במצרים נאמר 'בעצם היום הזה הוציא ה'' לפי שהיו מצריים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין להם. אמר הקב"ה הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו. אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכו'.

מה רש"י רוצה?

[לשמוע את הקהל]

על פניו המילים "בעצם היום הזה" הינן מיותרות. בפרשת השבוע שעבר, פרשת וילך, אומר משה רבינו: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", וביום זה עצמו הסתלק משה רבינו, א"כ אנו כבר יודעים שפרשת האזינו נאמרה ביום ז' אדר, ומדוע יש צורך לכתוב שוב "בעצם היום הזה".

על כך בא רש"י ומקדים את הרקע למילים אלו. עם ישראל הודיעו שיתנגדו ו"לא יתנו" שמשה רבינו יעזוב את העולם, ולכן, מספר הפסוק "בעצם היום הזה", הדבר נעשה בפרהסיא ובריש גלי, קבל עם ועדה.

שאלה

עם ישראל עומד, בשורה אחת עם המצריים והרשעים מדור המבול. כולם היו בעלי מטרה זהה לכאורה – למנוע מהקב"ה לבצע את רצונו. בדור המבול – זה היה הכניסה לתיבה, במצרים – היציאה ממצרים, ובדור המדבר – פטירת משה.

היתכן?

אנו לא מדברים כעת על רשעים, על יהודים שלא יזכו להיכנס לארץ וימותו במדבר. אנו מדברים על הדור החדש, הדור שלא חטא בחטא העגל או בחטא המרגלים, הדור שעתיד להיכנס לארץ – הוא מונע מהקב"ה מלקיים את רצונו??? לאן הגענו??

תשובה

התשובה טמונה בהמשך דברי רש"י. רש"י מאריך ומפרט את הסיבות שבגללם עם ישראל "יילחם" למען משה רבינו, וכך אומר רש"י: אותו אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו.  

אנו מדברים על אדם שעשה טובות בלי סוף לעם ישראל, החל מהיציאה ממצרים וקריעת ים סוף, וכלה בהורדת המן במשך 40 שנה, וכו' וכו'. לכן, טוענים בני ישראל, "אנו מחויבים על פי דין תורה להחזיר טובה למשה רבינו". ואם לא עכשיו, אימתי? לכן, הם יעשה הכל על מנת להשאיר את משה רבינו בחיים, על אף דעתו של הקב"ה שהגיע זמנו של משה רבינו להיפטר מן העולם.

הוראה

למרות החלטת הקב"ה שמשה רבינו ימות במדבר ולא יכנס לארץ, לא ויתרו בני ישראל, ורצו לפעול בכוח התפילה שמשה רבינו יישאר בחיים. כי בכוחה של התפילה לבטל את גזר הדין אף על פי שנחתם.

גם אם הקב"ה החליט חלילה וחס דבר לא טוב על יהודי, יש בכוחנו, להתפלל, לשוב בתשובה, לקרוע רקיעים, ולהפוך את גזר הדין לטוב.

••

סיפר הרבי המהר"ש, רבי שמואל מלובביץ':

לא הרחק מירושלים גר פעם יהודי פשוט ביותר. לא זו בלבד שלא ידע ללמוד תורה ולא הבין את פירוש המלים של התפילה, אפילו את סדר התפילה לא ידע. הוא נהג לבוא לירושלים אחת לשבוע כדי למכור בשוק את פרי שדותיו, ואז גם היה נכנס לאחד מרבני ירושלים, והרב היה רושם לו מה מתפללים בכל יום מימי השבוע הבא.

כך נהג היהודי במשך כל השנים, ובכל זאת, לא למד בעצמו כיצד להתפלל. פעמים רבות ניסה הרב ללמדו את הכללים על החלקים המתחלפים בתפילה, לפי הימים או השבתות והחגים, אך מיד נוכח הרב שהדבר מבלבל את היהודי והוא אינו מוצא את ידיו ואת רגליו בסידור. ברבות הימים התייאש הרב מהניסיונות ללמדו, ומדי שבוע היה רושם לו את סדר התפילה של השבוע הבא.

שנה אחת, באמצע החורף, בא היהודי אל הרב וביקשו לרשום לו את סדר התפילה לכמה שבועות רצופים. "בימים אלה היבול עוד לא צמח וגם הדרכים עלולות להיות משובשות, ולכן ייתכן שלא אבוא לירושלים במשך כמה שבועות", הסביר היהודי את בקשתו. הרב נענה לו ורשם לו את התפילות, כבקשתו.

אלא שאותה שנה דווקא היתה שנת בצורת. כשהגיע אמצע החורף ועדיין לא ירדו גשמים, קבעו רבני ירושלים תענית-ציבור על עצירת הגשמים. את כל זה לא ידע היהודי, מכיוון שלא היה בירושלים שבועות אחדים.

והנה רצתה ההשגחה, שדווקא ביום התענית היה היהודי הכפרי צריך לעלות לירושלים. הוא העמיס את חמורו ויצא העירה. בהגיעו לעיר התפלא לראות את כל חנויות היהודים מוגפות והשוק ריק. לרגע נבהל: אולי טעה בחשבונו והיום שבת והוא חילל את השבת בפרהסיה!

הוא עצר את חמורו ועמד לצידו, נבוך ומבוהל, עד שראה יהודי הולך ברחוב ושקית הטלית והתפילין תחת זרועו. אז הבין שלא טעה בחשבונו ושהיום אינו יום השבת.

אבל עדיין תהה: מה יום מימים? למה סגורות כל החנויות וחיי המסחר בעיר מושבתים? ניגש אל אותו יהודי ושאלו לפשר הדבר. הלה השיב לו, כי היום תענית-ציבור, וכל הציבור התכנס בבית-הכנסת לתפילה מיוחדת.

כששמע זאת הכפרי, השתומם על הרב שלא רשם לו תענית זו. הוא הצטער על שני דברים: על שאכל ביום תענית, ועל שלא התפלל כסדר התפילה הנהוג בתענית.

מיד עזב את חמורו ורץ נרגש אל בית הרב. הוא לא מצאו בבית, ובני-ביתו אמרו לו שהרב נמצא בבית-הכנסת. מיהר הכפרי לשם, נכנס פנימה, וכשראה את הרב, ניגש אליו ושאלו בבכי: "הייתכן, רבי?! מה עשית לי?!".

התפלא הרב למשמע דבריו ובכיו ושאלו: "מה יש, בני? מה עשיתי לך?".

"מה זאת אומרת 'מה יש'?!", קרא הכפרי מעומק לבו, "הלוא היום - יום תענית-ציבור, וכבודו לא רשם לי זאת, ונכשלתי גם באכילה וגם בתפילה שלא כהלכתה!".

"הירגע, בני", השיב לו הרב בנחת, "אין זה יום-תענית קבוע, אלא צום מיוחד שגזרו רבני העיר על עצירת הגשמים".

"מהי תענית על עצירת גשמים?", שאל הכפרי, ששמע לראשונה בחייו מושג זה.

הסביר לו הרב, שאם אין יורדים גשמים ויש סכנה של בצורת, גוזרים תענית ומתפללים לקב"ה שיירדו גשמים.

תמה הכפרי: "וכי לשם כך צריכים לגזור תעניות?".

"אלא מה, לפי דעתך, צריך לעשות?", שאלו הרב, משועשע מעט מתמימותו.

השיב הכפרי: "אני, כשלא יורד גשם על שדותי, אני יוצא לשדה ואומר לקב"ה: אבא! אני זקוק לגשם! והגשם מתחיל לרדת".

כששמע הרב כך, אמר לו: "אדרבה, צא החוצה ונסה גם כאן לעשות כך".

מיד יצא הכפרי אל חצר בית-הכנסת והחל לבכות: "אבא! האם ייתכן הדבר שבניך בעיר-הקודש יגוועו חלילה ברעב?! הלוא רואה אתה שהם זקוקים לגשמים!".

כך עמד הכפרי ובכה, ובינתיים החלה לנשב רוח, עננים התקרבו ממערב, ולא חלף זמן ממושך וגשמי ברכה ניתכו על העיר וסביבותיה.