שלום לכולם!
אתם זוכרים מה היה הדבר הראשון שעשינו כאשר הגענו לעולם?
פרצנו בבכי. אז, עוד לא ידענו לדבר, ידענו רק לבכות, את הבכי הכי פשוט, הכי כנה, הכי טהור, של תינוק בגיל אפס.
אחר כך כבר למדנו לדבר, וזה אומר שלמדנו לגלות טפח ולהסתיר טפחיים, להעמיד פנים ולדבר 'פוליטיקלי קורקט'. שכחנו קצת את אותו בכי ילדותי, טהור וכנה.
בשביל זה מגיע השופר. השופר מפיק קול שדומה לבכי.
בתורה נאמר שצריך לתקוע "תרועה", והפירוש של המילה תרועה (בתרגום אונקלוס) הוא "יבבה", קול של בכי.
לכן אנו תוקעים קולות שונים בשופר, תקיעה, שברים ותרועה, כי יש סוגים שונים של בכי (יש בכי איטי שזה השברים, ויש בכי מהיר וסוער שזה התרועה), ואת כולם אנו מכלילים בתקיעת שופר.
שמעתי פעם על יהודים ברוסיה הקומוניסטית שהתכנסו במחתרת בראש השנה. בקושי הם הצליחו להשיג מניין, אבל אז עלתה בעיה אחרת – בשום פנים ואופן לא הצליחו להשיג שופר. מה עושים?
אמר אחד החברים: אל תדאגו, אני השגתי שופר.
כשהגיע הרגע של תקיעת שופר, החל אותו אדם לבכות בקולי קולות, ולהפיק ממעמקי ליבו בדיוק את קולות הבכי של השופר – תקיעה, שברים ותרועה.
אז כשאנחנו מקשיבים כעת לקולו של השופר – נחשוב על הבכי הפנימי שלנו, על משאלות הלב הכמוסות שלנו, על הרצון שלנו להכניס משמעות בחיינו.
ואמרו חכמים: "שערי דמעה לא ננעלו". כשיהודי פונה אל הקב"ה בבכי טהור, מובטח הוא שהקב"ה ישמע לתפילתו ולתפילתנו, ויעניק לכולנו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!