כל יהודי שיושב בראש השנה בבית הכנסת וחושב לעצמו על המצב של העם היהודי, מיד עולה במחשבתו הנושא של איראן. –זה כבר תקופה ארוכה שמתנהל ויכוח בישראל – ובעצם בכל העולם מהי הדרך הנכונה והראויה לטפל בסכנה שהולכת ומתקרבת מכיוון איראן. הכל מסכימים שאיראן גרעינית זוהי סכנה גדולה לעם ישראל, הויכוח הוא כיצד נכון לטפל במשבר הזה. ישנם הטוענים שצריך לפעול כפי שמנחם בגין פעל בשעתו בעיראק. הוא לא שאל שאלות אלא שלח מטוסים והפציץ את הכור האטומי, וכך נכון לפעול גם עכשיו. לעומתם, ישנם אלו שסוברים המצב הפעם שונה. איראן היא מדינה חזקה יותר ויכולה לנהל מלחמה קשה ועיקשת נגד ישראל. בנוסף, לא בטוח שאכן נצליח להפציץ את כל הכורים הגרעיניים שמפוזרים במקומות רבים במעבה האדמה. אפילו אם נצליח, הבעיה לא תיפתר באופן מוחץ וסופי, אלא רק ידחה אותה בכמה שנים, שכן האיראנים ינסו שוב להגיע לאפשרות של נשק גרעיני. והעולה על כולנה, באיראן פועלת קהילה יהודית של עשרים וחמש אלף נפש, ואנחנו מעמידים אותה בסכנת נפשות. מי יודע מה יקרה להם אם ישראל תפציץ באיראן (ראה גם שיחת מוצש"ק פ' וישב, 'התקשרות' חוברת תתנו עמ' 9.) בשנה שעברה, התכנסה הוועידה הרפובליקנית ואחד הנואמים העמיד כיסא ריק ודמיין כאילו אובמה יושב על הכסא הזה והוא ראיין אותו. הסצנה הזאת הרגיזה אנשים רבים. אבל לי זה הזכיר משהו אחר.
ביהדות אנחנו מוצאים את המושג של כיסא ריק. בכל ברית מילה אנחנו מכינים כיסא לאליהו הנביא שנוכח בכל ברית, אנחנו מניחים את הילד על הכיסא ומכריזים "זה הכסא של אליהו הנביא זכור לטוב" ומשם מעבירים את הילד ומניחים אותו על הברכיים של הסנדק.
גם בתלמוד מופיע סיפור שקשור לכיסא ריק. מסופר על רבי יוחנן בן זכאי, שהיה המנהיג של העם היהודי בתקופת חורבן בית שני לפני קרוב לאלפיים שנה, הוא הנהיג את ישראל בתקופת משבר קשה שבה איבדנו את בית המקדש ועזבנו את ירושלים והוא זה שלימד אותנו לחיות כיהודים גם ללא בית המקדש. מסופר בתלמוד במסכת ברכות (כח, ב): "כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו: נר ישראל... מפני מה אתה בוכה. אמר להם... שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנום ואיני יודע באיזה דרך מוליכים אותי ולא אבכה". רבי יוחנן בן זכאי שחי מאה ועשרים שנה והיה אחד המנהיגים הדגולים ביותר שקמו לעם היהודי, רגעים ספורים לפני פטירתו הוא בוכה כי הוא לא יודע באיזה דרך הוא הולך. ממשיכה הגמרא ומספרת לנו מה היו המילים האחרונות שלו. בשעת פטירתו ממש הוא אמר לתלמידיו: "הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא אלי ללוותי", ובמילים האלו הוא נפטר. חזקיהו מלך יהודה חי חמש-מאות שנה לפניו ורבי יוחנן מבקש שיכינו כסא ריק לחזקיהו שבא ללוותו לעולם שכולו טוב. לכאורה לא מובן, מדוע דווקא חזקיהו בא ללוות את רבי יוחנן בשעת פטירתו? היה מתאים יותר שאליהו הנביא או אחד מאבות העולם אברהם יצחק ויעקב או משה רבינו יבוא ללוותו, מדוע דווקא חזקיהו מלך יהודה? כדי להבין זאת, צריך לחזור אחורה ולהבין מדוע רבי יוחנן בן זכאי בכה לפני פטירתו. לכאורה יהודי גדול וצדיק כמוהו לא היה צריך לבכות. מסופר בגמרא במסכת גיטין (נו, א) שבזמן שהרומאים צרו על ירושלים ורצו להחריב אותה, רבי יוחנן - שהנהיג את עם ישראל - טען שצריך להיכנע לרומאים ולתת להם להחריב את בית המקדש, ובכך להציל את עם ישראל. טענתו היתה שבית המקדש סופו להחרב בכל מקרה (יומא לט, ב), ואם-כן לפחות יש להציל את עם ישראל בכלל ואת אנשי ירושלים בפרט. באותם ימים פעלה בירושלים קבוצה גדולה של קנאים בריונים שבשום אופן לא נתנו להכנע לפני הרומאים. הם טענו שצריך להלחם עד טיפת הדם האחרונה. השקפתם היתה שמי שמוכן להכנע לרומאים הוא בוגד ויש להורגו. הם העמידו שומרים בשערי ירושלים ולא הרשו לאף אחד לצאת ולנהל משא ומתן עם הרומאים, וכך המצב בעיר הלך והחמיר. בסופו של דבר, רבי יוחנן בן זכאי עשה את עצמו מת ותלמידיו הוציאוהו בארון קבורה אל מחוץ לירושלים (כי בירושלים היה אסור לקבור מתים), ואז הוא יצא מהארון התייצב לפני המצביא אספסיינוס וביקש ממנו "תן לי יבנה וחכמיה" שירשה להקים מרכז חדש לעם ישראל בעיר יבנה, ומי שיברח מירושלים שלא יהרוג אותו אלא יתן לו ללכת ליבנה, וכך אכן היה. ברגעים האחרונים לפני פטירתו, בכה רבי יוחנן משום שהוא לא היה בטוח האם הוא באמת קיבל באותה שעה את ההחלטה הנכונה והראויה. אולי היה עליו לבקש מאספסיינוס שלא יחריב את בית המקדש ולפיכך הוא בכה.
לפי זה נבין מדוע בא חזקיהו מלך יהודה דווקא ללוות אותו בשעת פטירתו ולא מישהו אחר. חזקיהו מלך יהודה חי חמש-מאות שנה לפני רבי יוחנן, הוא חי בסוף תקופת בית ראשון וגם אצלו התרחש סיפור מאד דומה. סנחריב מלך אשור בא בערב פסח עם צבא גדול של 85 אלף חיילים. הרמטכ"ל של צבא אשור היה רבשקה, יהודי מומר שדיבר בלשון הקודש. הוא עמד מעל החומה ופנה ליהודים הנצורים בתוך ירושלים ואמר להם: תגידו למלך שלכם שייכנע כי הצבא שלנו גדול ורב כמו החול אשר על שפת הים, וחבל שסתם תיהרגו לפנינו, מוטב לכם שתכנעו ותינצלו. חזקיהו המלך אמר שהוא בשום ואופן לא ייכנע בפניהם, אבל היו מנהיגים בתוך ירושלים "שבנא וסיעתו" שטענו שצריך להיכנע והם היו הרוב. למרות שחזקיהו היה בעמדת מיעוט הוא –התעקש ולא נכנע. ואכן באותו לילה כאשר תושבי ירושלים הנצורה ישבו לערוך – ליל פסח – את ליל הסדר, הקב"ה עשה נס גדול ועצום ורוב חיילי סנחריב מתו ואלו שנותרו ברחו חזרה. סנחריב עצמו נרצח ע"י בניו. רואים אפוא שבמקרה של חזקיהו הוא התעקש לא להכנע וה' אכן עשה לו נס. רואים אם-כן שבאותה דילמה בתקופת בית המקדש הראשון התעקשו לא להיכנע וזכו לנצחון גדול וזה היה הדבר הנכון והראוי לעשותו. בתקופת בית שני אכן היו צריכים להכנע וזה היה הדבר הנכון לעשותו. לפיכך חזקיהו בא ללוות את רבי יוחנן כדי להראות ששניהם פעלו לשם שמים בלבד משום שאי אפשר להשוות את שתי התקופות. כל מנהיג בתקופתו צריך לקבל את ההחלטה הנכונה למקומו ולשעתו. עלינו להתפלל אפוא שהקב"ה ינחה אותנו בדרך הנכונה. והדברים נכונים גם במישור הפרטי. אנחנו מקבלים החלטות לגבי הילדים שלהם ואחר כך הם משווים את עצמם למשפחות אחרות. אם אני הייתי עושה את אותה החלטה שעשו החברים –שלי והייתי שולח את הילד לאותה אוניברסיטה אולי היו תוצאות אחרות לגמרי. אלמלא הייתי שומע לעצתו של רופא אחר היו בוודאי תוצאות שונות. התשובה היא שכל אדם הוא שונה, וכל תקופה היא שונה. עלינו להתפלל אפוא לה' שינחה אותנו לעשות את ההחלטה הנכונה.