כמעט כל יהודי שמכבד את עצמו מחזיק ברשותו אוסף של משהו חשוב. ישנם כאלו שאוספים מטבעות עתיקות והם מוכנים לשלם סכומים גבוהים עבור מטבע מתקופת בר כוכבא למשל. ישנם כאלו שאוספים דברים גדולים ויקרים יותר כמו מכוניות עתיקות. אני מכיר אדם שמחזיק ברשותו מכונית משנת 1907, הוא שומר על המכונית ומטפל בה בכל לבו ונפשו!
ישנם כאלו שאוספים שעונים עבודת יד, מחירו של כל שעון כזה: עשרת אלפים דולר! יש לו שבע שעונים כאלו וכל אחד מהם תולה על כן מיוחד שזז כל העת כדי שמחוגי השעון ימשיכו לנוע. ישנם כאלו שאוספים בולים ויש להם אלבומים אין-ספור, הם משקיעים בכך את כל הנשמה. ישנם גברים שאוספים עניבות יפות וישנן נשים שמחזיקות אוסף של נעליים. בקיצור, כולם אוספים עתיקות.
ביקרתי פעם בביתו של אדם שהיה לו אוסף של כלי זכוכית, ארונות מלאים וגדושים במינים ממינים שונים של כלי זכוכית. הוא ערך לי סיור מודרך ברחבי ביתו ובמשך כמה שעות הסביר לי את הייחודיות של כל כלי וכלי שעשוי מסוג אחר של זכוכית. הוא פתח את הארונות ואפילו נתן לי רשות לנגוע בהם, ולא נחה דעתו עד שהבחין שאני מסוגל להתחיל להבין את ערכם של כלי הזכוכית שלו.
בימינו, אצל הרבה אנשים, הבית שלהם נראה יותר כמו מוזיאון מאשר בית. התמונה שתלויה על הקיר היא מצייר פלוני ידוע. העץ המגולף עשוי מחומר מיוחד ועל כל רהיט יש להם הסבר של רבע שעה. אני מציע שכל אחד ידפיס חוברת קטנה של כל הדברים החשובים שלו בליווי תמונות, ואז הוא יחסוך לעצמו את הסיור המודרך ברחבי הבית.
ישנם כאלו שאוספים אומנות יהודית. הם אוספים גביעי קידוש עתיקים או כתובות ישנות. יהודי אחד הראה לי את הכתובה שלו שלמעלה נכתב "בערגען בלזען" - זה יהודי שאבד ל"ע את אשתו ובנו בשואה, ומיד אחרי המלחמה הכיר אשה אחרת שגם אבדה את בעלה. ועוד לפני שהם עזבו את בערגען בלזען הם התחתנו והכתובה היא משם. אמרתי לו מיד שזה חפץ נדיר, כזאת כתובה לא מוצאים בכל יום והוא החליט לתרום אותה למוזיאון השואה.
גם אני 'אספן'. אני אוסף יהודים למנין, אוסף יהודים לשיעור תורה, אוסף ילדים להיברוסקול.
למעשה, לעם היהודי יש את ה'אוסף' הכי יקר והכי חשוב שישנו בעולם: יש לו את התורה.
משה רבינו במשך ימי חייו כתב שלוש-עשרה ספרי תורה והוא סיים אותם ביום פטירתו. לפני הסתלקותו הוא העניק ספר תורה לכל שבט, וספר תורה אחד הוא צוה להניח במקום הכי שמור שיש לעם היהודי: בתוך קודש הקודשים.
מסופר בתנ"ך על המלך יאשיהו שהיה ילד בן שמונה כאשר רצחו את אביו המלך ומיד המליכו אותו תחת אביו. הילד הזה שלא היה כאביו וזקנו - היה איש טוב וצדיק ורצה להחזיר את עם ישראל ליהדות. בזמנו כולם 'אספו' אלילים, לכל אחד היה פסל יותר גדול מהשני, ויאשיהו המלך ניסה לשנות את המצב הזה.
יום אחד ביקש יאשיהו המלך לערוך בדק בית - "ספירת מלאי" - בבית המקדש ולבדוק בכל המבואות והחדרים שבבית המקדש. לתדהמתם הם מצאו שם את ספר התורה שנכתב על ידי משה רבינו בעצמו. זה גרם התעוררות עצומה, והמלך פתח ב'קמפיין' נרחב וגדול של חזרה בתשובה לכל העם. מדובר על 800 שנה אחרי שמשה רבינו כתב את ספר התורה הזה.
גם היום עם ישראל עסוק בלחפש את התורה הכי עתיקה שיש, ולא בגלל שאנחנו חובבי עתיקות, אלא יש לכך סיבה פרקטית ומעשית מאד.
בחמשה חומשי תורה ישנן יותר משלוש-מאות וארבע אלף אותיות. בכל ספרי התורה שברחבי העולם כל המילים והאותיות כתובות בצורה שווה ללא הבדלים. אבל ישנו ויכוח (איך לא) על אות אחת בתורה! הויכוח נסוב על המילה "דכא "שכתובה בתורה - מהו האיות הנכון של המילה הזאת? האם האות האחרונה היא ה' (דכה )או א' (דכא. ) כך או כך, תוכן המילה לא משתנה כלל. למעשה זה כמו השם יהודה שישנם כאלו שכותבים אותו עם ה' בסוף וישנם כאלו שכותבים אותו עם א' בסוף. השם לא משתנה בכלל, אלא זו רק שאלה של איות נכון. החסידים כותבים "דכא" עם א' בסוף, ואחרים כותבים עם ה' בסוף המילה.
הרבי הקודם מספר שבשעה שהוא ביקר בפראג בבית הכנסת של המהר"ל היה שם ספר תורה, מדובר בספר תורה שקיים כבר 2500 שנה, וקבלה בידם שהגיה אותו עזרא הסופר. ובספר התורה הזה כתובה המילה "דכא "באות א' בסוף ('רשימות היומן' עמ' קצו.)
עד עצם היום הזה עדיין מנסים למצוא ולאתר את העותק הישן ביותר של ספר התורה כדי להחליט מהו האיות הנכון של המילה הזאת.
אבל מה שמדהים בכל הסיפור הזה, שמדובר על ספר שיש בו למעלה משלוש-מאות וארבע אלף אותיות שנכתבו לפני שלושת-אלפים ושלוש-מאות שנה, ולאחר כל הגלגולים החורבנות והגלויות שהיו לעם ישראל ישנו ויכוח על אות אחת!
כיצד התרחשה התופעה המיוחדת הזאת ?
לכל קהילה, ובעצם לכל יהודי, היה עותק מהספר המקורי, היה לו חומש בבית, שהוא למד בו ולימד את ילדיו מתוכו. כולם התעסקו בשמירה של הספר הזה ולא הניחו אותו בארון העתיקות לתצוגה בלבד. השתמשו בחומש יום יום, זה היה ספר שימושי ביותר. ולכן אם אות אחת נמחקה מהספר מיד מיהרו לתקן אותה. כאשר יש ספר שמונח בכספת ואתה פותח אותו אחרי זמן רב ומגלה שאותיות מסויימות נמחקו - הרי לא תזכור מה נכתב שם ולא תדע כיצד לתקן ולשחזר את האותיות הללו. משא"כ אם מדובר בספר שימושי שאתה לומד בו בכל יום ויום, אם אתה מגלה שאות אחת מתחילה להתגרד - אתה ממהר לתקן אותה. וכך הגענו להישג האדיר הזה שאחרי אלפי שנים יש ויכוח על אות אחת. ..
ההוראה עבורנו היא, שצריך לדאוג שלכל יהודי יהיה חומש בבית. לא ייתכן שלעם הספר לא יהיה את "ספר הספרים "בבית. לא מבקשים ממנו התחייבות חלילה שיפתח את הספר, אבל לפחות שיהיה לו אותו בבית. עצם העובדה שהספר הזה מונח בביתך - מביאה כבר ברכה וישועה. הרווח הצדדי הוא, שאולי ביום מן הימים הילד שלך יפתח את הספר ויתחיל לקרוא בו ותכניו יעוררו בו ענין. גם ייתכן שיתרחש נס מיוחד ואתה עצמך "ברגע של חולשה "תפתח את הספר...
אני בטוח שיושבים פה אנשים ששואלים את עצמם: הרב הזה לא יודע מה שהוא מדבר, הרי יש לי כבר שני חומשים בבית, מה הוא רוצה ממני...
היום זה ראש השנה, כל עם ישראל הוא גוף אחד. הגיע הזמן לחשוב על יהודי שני.
פעמים רבות אנשים שוברים את הראש איזו מתנה כדאי לרכוש לחבר לכבוד יום ההולדת הארבעים שלו ?מה אני כבר יכול לקנות לו שאין לו עדיין ?אנחנו חיים ב"ה בתקופה שלאנשים יש הכל, לא רק את מה שהם צריכים, אלא גם את כל מה שהם רוצים. ואם עדיין אין להם משהו שהם רוצים - מדובר במשהו שגם אתה לא תוכל לרכוש עבורם...
וכאן ניתן להציע הצעה פשוטה: תקנה לו חומש !זה בטוח אין לו. וגם תוכל להסיר דאגה מלבך: זו תהיה בוודאי מתנה ייחודית, כן, לא יהיה עוד מישהו שירכוש זאת עבורו.
וכדי לעשות את המתנה הזאת מיוחדת יותר, תחרוט את השם היהודי שלו על החומש כדי שהוא יזכור תמיד את השם היהודי שלו.
העו"ד המפורסם נתן לואין סיפר שבשעה שהשופטת רות ביידער גינזבורג מונתה לשופטת בבית משפט העליון של ארצות הברית, החליטו באיגוד הבנלאומי של עורכי הדין היהודיים לערוך מסיבה לכבודה ולהעניק לה תעודה על ההישג הגדול שהיא' זכתה' להתמנות לשופטת בבית המשפט העליון. מר לואין שהיה נשיא האיגוד בארה"ב נבחר לתת לה את הכבוד.
היות שהשם שלה הוא רות והמסיבה היתה לפני חג השבועות, הוא החליט להעניק לה את מגילת רות כתובה בכתב סופר. במסיבה הוא הגיש לה את המתנה ודיבר על הקשר של שבועות ורות.
שנה לאחר מכן התמנה יהודי נוסף בשם סטיבן בראייער לשופט בית משפט העליון. גם הפעם היתה ציפיה שיעשו עבורו מסיבה. נתן לואין ישב וחשב מה הוא יכול להעניק לשופט הזה בשם האיגוד. הוא שאל את השופט לשמו היהודי ובראייער השיב לו שהוא לא יודע אבל הוא יתעניין אצל אחיו. לאחר בירור מקיף השופט הודיע לו בפאקס ששמו היהודי הוא שלמה בן יצחק.
לואין קיבל את הפאקס בשעה שהיה בביקור בישראל. מיד עלה בדעתו הרעיון שיש לו שם כמו שמו של רש"י. הוא יצא לרחובות של מאה שערים וחיפש משהו באותיות רש"י. באחת החנויות הוא מצא ליתוגרפיה מרהיבה שכתובות עליה המילים "שמע ישראל "ומסביב להם מופיע הפירוש של רש"י על כל הפרשה הראשונה של 'שמע' בכתב רש"י יפה ומרהיב.
במסיבה דיבר נתן לואין באריכות על כך ששמו של השופט בראייער כשמו של הפרשן היהודי המפורסם רש"י והוא הגיש לו את המתנה. בראייער אהב מאד את המחווה ואת המתנה ותלה אותה במשרדו.
הסיפור עדיין לא נגמר.
תקופה קצרה לאחר מכן ביקר בראייער בלונדון ונכנס לבית כנסת מקומי להתפלל. כשנודע לגבאי שהיהודי הזה הוא שופט בבית משפט העליון בארה"ב הוא נגש אליו ואמר לו": כבוד השופט, אנחנו מאד רוצים לכבד אותך בעליה לתורה, מה השם היהודי שלך? "בראייער לא הצליח להזכר בשמו היהודי. הגבאי המתין דקה עד שהתייאש ופנה לדרכו. לפתע השופט קורא לגבאי ומכריז": חכה רגע, נזכרתי! השם שלי הוא כמו השם של רש"י..."!
לקראת יום ההולדת הבא של הבן שלך הענק לו מתנה, סידור או חומש עם השם היהודי שלו חרוט על הכריכה מבחוץ. ברבות הימים תשמח לגלות שזאת תהיה כנראה המתנה היחידה שהוא שומר עליה...