באתר יוטיוב התפרסם סרטון וידאו מעורר ענין: השליח הרב בני ציפל מסאלט לייק סיטי, יוטה, נצפה כשהוא תוקע בשופר בפני קבוצת יהודים, ולפתע מגיח מאחור כלב ומשמיע קול דומה מאוד לקול השופר שיצא מפי הרב...
אתם יודעים את ה'יחס המיוחד' שיש לי כלפי כלבים, הם אוהבים אותי יותר מדי ואני מכבד אותם (רק מרחוק), ומכל מקום, אני ממליץ לכל אחד, כמובן אחרי החג, לצפות בוידיאו. תמצאו זאת בנקל – אם תכתבו בגוגל את המילים: כלב, שופר.
לחג הזה שאנו חוגגים היום יש כמה שמות. השם המפורסם ביותר הוא כמובן "ראש השנה", וכך הוא נקרא במשנה. ביום הזה, לפני 5771 שנה נסתיימה מלאכת הבריאה. ולכן מדי שנה ביום הזה אנו חוגגים את יום ההולדת של האנושות כולה.
אצל יהודי יום הולדת הוא יום חשוב ורציני. באותו יום הוא עוצר לרגע ומביט אחורה לבחון במה הוא התעסק שנה שעברה, מה מילא את חלל עולמו ועל מה הוא השקיע את זמנו ואת כוחותיו. הוא מתבונן ומהרהר האם הוא השיג את מטרותיו ומשימותיו. לפי התוצאות הוא מחליט מה הוא יעשה במהלך השנה הבאה, במה הוא רוצה יותר להשקיע ו'לבזבז' את זמנו ואת כוחותיו. אחד מחליט שהוא רוצה להיות יותר זמן עם בני המשפחה מאחר שהוא הזניח את חיי המשפחה שלו במהלך השנה שחלפה, השני מחליט שהוא רוצה לנצל את זמנו כדי ללמוד יותר, והשלישי הגיע למסקנה שהוא לא שיחק מספיק גולף והוא מעוניין השנה להשתלם בתחום הזה...
בתפילות שתקנו אנשי כנסת הגדולה מופיע החג הזה בשם שונה. בקידוש אנו קוראים ליום הזה בשם "יום הזכרון", כך גם בתפילת העמידה ובמקומות נוספים בתפילה. השם הזה מבטא בעצם את אותו הרעיון, שהיום הזה הוא יום בריאתו של אדם הראשון, שכן אימתי אתה זוכר אנשים אהובים ?ביום ההולדת שלהם, באותו יום אתה מרים טלפון ומאחל להם יום הולדת שמח, ובאותה מידה אתה מעוניין שגם אותך יזכרו ביום הולדתך. יום הולדת הוא אפוא יום של זכרון. אתה לא שוכח את מי שהתקשר אליך ביום הולדתך, ויתרה מזו, אתה "זוכר "היטב גם את מי שלא זכר אותך באותו יום...
ראש השנה הוא יום של 'זכרונות', ביום הזה שהוא יום ההולדת הקולקטיבית של בני אנוש, אנו מבקשים מהקב"ה שיזכור אותנו. כשמופיע בתורה שהקב"ה זכר מישהו, זה הביא לו ישועה; ה' 'זכר' את נח והוציא אותו מהתיבה, ה' 'זכר' את שרה ובירך אותה בבן, ה' 'זכר' את בני ישראל במצרים וגאל אותם משם. גם אנו מתפללים ביום הזה שה' יזכור אותנו.
אולם בתורה עצמה אין זכר לשמות האלו. בתורה אנו מוצאים שהיום הזה נקרא "יום תרועה", היום שבו תוקעים בשופר, או יותר נכון היום שבו משמיעים את קול השופר. מדוע אם-כן בחרה התורה לקרוא לחג החשוב הזה דווקא בשם קצת מוזר "יום תרועה"?
ובכלל תקיעת השופר אינה' מופע אומנותי' מרהיב שמאפשר ליהנות מהמנגינה הערבה או מהקול היפה שלו, הרי מדובר בסתם קול פשוט מ'כלי נגינה' הכי פשוט שיש.
ייתכן שהוידיאו הזה עשוי לעזור לנו להבין מה עומד מאחורי הרעיון של קול שופר. הקב"ה רוצה שבראש השנה כולם' יתחברו' אליו. כאשר אדם נותן נאום יפה לא בטוח שכולם מבינים את שפתו. ואפילו –גם אלו שמבינים את שפתו לאו דוקא שמבינים את תוכן הענין לאשורו. המאזינים שכבר מקשיבים ומבינים - לאו דוקא שהם מסכימים עם הנאמר.
התופעה הזאת נכונה גם לגבי כל מופע אומנותי אחר, ישנם כאלו שמעריכים את האומנות הזאת וישנם כאלו שאינם מעריכים; אחד אוהב את הזמר הספציפי הזה ואילו השני לא מסוגל להקשיב לו. אבל כולם יכולים להתחבר ל"קול פשוט" של שופר, אפילו הכלב יכול להתחבר...
ממתי הכלב נהיה ה'מבין' לדבר שמתחברים אליו או לא מתחברים אליו?
בגמרא מופיעה אמרה מאד מעניינת בקשר לכלבים. הגמרא אומרת: כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר, כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר(ב"ק ס, ב.) אם הכלב בוכה אות הדבר מהווה סימן שמתרחשים דברים לא טובים – וסימן שמשהו רע קורה באיזור, אבל אם הכלב שמח - דברים טובים. איך שלא נבין את דברי הגמרא הללו, דבר אחד ברור: כלבים ניחנו ב'חוש ריח' רגיש ביותר, והם מריחים ו'מבחינים' גם בדברים שאנשים לא מבחינים בהם.
גם בתורה עצמה אנו מוצאים את' חוש הריח' של הכלבים. בסיפור של יציאת מצרים אנו קוראים כיצד משה עומד לפני פרעה ומודיע לו מראש מה מצפה לו בעת מכת בכורות. הוא אומר לו שתהיה מהומה גדולה במצרים וכולם יבקשו מעם ישראל לצאת ממצרים במהירות ומשה מוסיף ואומר לפרעה אפילו הכלבים לא ינבחו מתוך כעס, "ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", אפילו הם יסכימו עם היציאה ממצרים.
הרי לנו הוכחה גדולה שאם הכלבים מבינים אותך סימן שכולם הבינו אותך אל נכון.
במחזור התפילה לימים הנוראים, לפני תקיעת שופר, מופיעה תפילה מיוחדת שאומר בעל התוקע. הוא מבקש מהקב"ה שעל-ידי תקיעות השופר היוצאים מפיו. הקב"ה "יקרע המסכים והמקטרגים אשר הם מבדילים בינך ובין עמך ישראל". דהיינו הוא מתפלל ומעתיר שישברו המחיצות שמבדילות בין הקב"ה ועמך ישראל.
כיצד שוברים את המחיצות המבדילים?
תקיעת השופר שוברת את המחיצות שבין יהודי אחד ליהודי שני. רק כשכולם כאחד . השופר מצליח לשבור את המחיצות המבדילות בינינו ובין הקב"ה – 'מתחברים' לקול השופר כאשר יהודי מתאחד עם יהודי שני, זוהי הדרך שדרכה הוא יכול להתחבר עם הקב"ה.
תקיעת השופר בראש השנה מזכירה לנו מעמד אחר שבו תקעו בשופר. בשעת מתן תורה כאשר עם ישראל עמד כולו למרגלות הר סיני הם שמעו את קול השופר, והמדרש מוסיף שבעת מתן תורה "צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה . ..הבריות לא דברו ("שמות רבה כ"ט), שכן כולם הקשיבו לקול השופר, כולם 'התחברו'.
גם בנביאים אנו מוצאים את אותו הרעיון. הקב"ה אומר לנביא ישעיהו "כשופר הרם קולך " (ישעיהו נח, א), דהיינו הוא מורה לו לדבר אליהם דברים כאלו שכולם יכולים' להתחבר' אליהם. וכך גם כאשר הנביא ישעיהו מתאר את ביאת המשיח הוא אומר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וכו'. "מה זה ביאת המשיח קיבוץ של כולם ביחד במקום זהו – אחד. כשנצליח לחבר כל יהודי עם הקב"ה, מבלי הבט באיזו רמה רוחנית הוא נמצא קיבוץ גלויות, וזה נעשה על ידי קול השופר.
מהי ההוראה מכך עבורנו? ישנו מנהג חסידי שבראש השנה – בכל שנה ושנה – יהודי מקבל על עצמו להוסיף (הידור) מצוה. כלומר, להוסיף משהו חיובי שעדיין לא ביצע עד עכשיו. כשאנו בוחרים מצוה כלשהי כדי להוסיף בשנה הזאת – נחשוב שאפוא על מצוה שמתאימה לא רק עבורי, אלא מצוה שכל בני המשפחה יכולים להתחבר אליה, ואולי אפילו גם הכלב..