החג שאנו חוגגים אותו היום נקרא בכמה שמות: בתורה הוא נקרא "יום תרועה" – דהיינו, יום שתוקעים בו בשופר.
בתלמוד הוא נקרא "ראש השנה" – הואיל וביום זה אנו חוגגים את בריאתו של אדם הראשון ואז מתחילה השנה החדשה לפי הלוח היהודי.
בתפילה אנו קוראים ליום הזה בשם "יום הזכרון" וכך גם בקידוש הלילה נסיים את הקידוש במילים "מקדש ישראל ויום הזכרון". מה זה בדיוק יום הזכרון?
אנו מבקשים מהקב"ה שיזכור אותנו, כי אנו יודעים מהתורה שכאשר הקב"ה זוכר מישהו זה מביא לו ברכה וישועה, וכמו שאנו מזכירים בראש השנה "וה' פקד את שרה", מה הפירוש "פקד"? אומר התרגום "דכיר", זכר. ומה אירע אז? נולד לה בן! "ויזכור אלקים את רחל" ומיד "ותהר ותלד בן", וכך גם ביציאת מצרים וכו'.
מכל הדוגמאות הללו אנו רואים שאנו מאד רוצים שה' יזכור אותנו לטובה ואז הוא יתן לנו שנה טובה ומתוקה.
אבל כולנו יודעים שביהדות זה "מדה כנגד מדה", אם אנו רוצים שה' יזכור אותנו – אנחנו צריכים לזכור אותו. איך בדיוק אנו אמורים לזכור אותו?
שבוע שעבר חגגנו כאן מסיבת בת- מצוה של ילדה שמשפחתה הם יוצאי ברית המועצות לשעבר. במשפחה שלה לא חגגו בר- מצוה במשך יותר ממאה שנה כי ברוסיה לא היתה האפשרות לעשות זאת.
לפני המסיבה ניגש אלי מישהו שנולד וגדל בארצות הברית ושאל אותי: אני לא מבין, כיצד יהודי ברית המועצות הצליחו לשמור את הזהות היהודית שלהם? מילא כאן בארה"ב כל ילד יהודי זוכה לעשות ברית מילה ואח"כ הולך להיברו סקול ולאחמ"כ כשהוא עושה בר מצוה או בת מצוה – הוא ממש מרגיש יהודי מושלם, ולאחרי זה יש עוד קנפורמיישן וכו'. אבל שם ברוסיה לא עשו ברית כי לא היו מוהלים וזה היה נגד החוק. על עוון של ברית מילה יכלו "לשבת" כמה שנים בסיביר. מי חלם על היברו סקול, בר מצוה – מאן דכר שמיה. איך הם שם ברוסיה – הוא שואל אותי – הצליחו להחזיק מעמד? מה נתן להן את הכוח לשמור על הזהות היהודית שלהם?
השבתי לו: בפעם הראשונה שהילד חטף מכות בבית הספר בגלל היותו יהודי וקראו לו "זיד" למרות שהוא לא ידע אפילו שהוא יהודי כי ההורים שלו העלימו עובדה זאת ממנו – המכה הזאת היא ה"ברית" שלו... בפעם השניה שהוא חוטף מכות יותר חזקות זה כבר מסיבת הסידור שלו. ובפעם השלישית שהוא חוטף מכות זה ה'בר-מצוה' שלו... – לאחר כל זה הוא כבר יהודי מושלם. ברוסיה – השבתי לאותו יהודי – לא היה קשה לזכור בכלל שאתה יהודי,
הגויים דאגו להזכיר לך את זה בכל עת מצוא ובכל שעת הכושר... בארצות הברית לעומת זאת אנו עלולים מאד מהר לשכוח את הזהות האמיתית שלנו, מי
אנחנו, מאיפה אנחנו באים ולאן אנו הולכים. כאן צריכים לחפש דרכים כיצד אנו מבטיחים את העובדה שנזכור היטב שאנחנו יהודים, ובעיקר כיצד מזכירים זאת לילדינו. בראש השנה ישנו מנהג עתיק שיהודי לוקח על עצמו מצוה חדשה שהוא לא נהג בה עד עכשיו.
בואו וניקח על עצמנו מצוה כזאת שבכוחה להזכיר לילדים שלנו בכל יום ויום את זהותם היהודית. למשל נאמר עם הילדים בכל לילה לפני השינה פסוק אחד בלבד: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", או בבוקר "מודה אני לפניך". נדאג שהילדים שלנו יתנו בכל יום כמה סנטים לצדקה. למעשה כל אחד מאיתנו יכול להיות מקורי ויצירתי ולמצוא רעיון כיצד ביכולתו להזכיר לילדיו את יהדותם, אם באמצעות שיר יהודי, נשיקת המזוזה או כל דבר אחר, אבל זה צריך להיות משהו יום יומי.
ואז כאשר אנחנו נשתדל לזכור את הקב"ה בכל יום, או לפחות לא לשכוח אותו, כמו שאנו מתפללים בראש השנה "אשרי איש שלא ישכחך", אזי הקב"ה שהוא בל' הזוהר "המראה" של היהודי יזכור אותנו לטובה ולברכה ויתן לנו שנה טובה ומתוקה.