עינוי בתענוג
מספרים על פלוני מהדר במצוות, שהגיע לביתו באמצע יום כיפור וביקש מאשתו שתגיש לו סעודת מלכים. לתמיהתה השיב כי הוא חש מעט שלא בטוב, וחפץ הוא להדר במצוות "פיקוח נפש" ועל כן עליו לסעוד היטב את לבו. שמעה האשה ושמחה, ובקשה אף היא להצטרף לסעודה. קצף עליה אותו פלוני, והרעים בקולו: אשה פתיה, ממתי נעשית גם את מהדרת במצוות?
המצווה המרכזית של יום כיפור היא מצות התענית. היא חשובה אפילו מההליכה לבית הכנסת. אם למישהו יש ספק האם חשוב יותר להתענות בבית במזגן תחת השמיכה, או לבוא לבית הכנסת ולהתפלל את כל התפילות – במחיר של צורך להזדקק להיתרים שונים של אכילה ב'שיעורים' שתיכף נדבר עליהם – עליו לדעת כי טעות חמורה בידו. התענית היא העיקר, והיתר טפל.
ולכן, למרות שבכל התעניות האחרים לא מחמירים כל כך, הרי שכאן מדובר על מצות עשה מן התורה, שעונשה כרת, ויש לעשות הכל כדי לשמור את הצום. גם במחיר של ויתור על התפילות או יציאה מהבית.
הכל אמרנו, אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל – עד שמגיעים ל'פיקוח נפש', כאן אין משחקים, ומי שמתענה בשעה שאסור לו להתענות מבחינה רפואית עתיד ליתן על כך את הדין.
כל הסיפור הזה הופך את נושא התענית ביום כיפור לדבר נורא עדין, לאן שנלך אנחנו נתקלים בחומה של הלכה חמורה: לאכול כשלא חייבים – עבירה חמורה. לצום כשחייבים לאכול – עבירה חמורה.
לכן, ניתן עכשיו כמה כללי אצבע בסיסיים כדי שנוכל להתמצא מעט בנושא הענק והמורכב הזה:
כלל ראשון: רופא
הכלל הראשון בדיני עינוי יום הכיפורים הוא – שבסופו של דבר דעת הרופא היא המכריעה. הרופא צריך להיות אדם ירא שמים, שקדושת היום חשובה בעיניו, והוא מבין מה המשמעות של אכילה ביום הקדוש. ואם הוא אומר שמותר לאכול – הרי שחובה לאכול!
אמנם אם אין בנמצא רופא שומר מצוות, ישאלו רופא שאינו שומר מצוות או להבדיל רופא גוי ויעשו כדבריו.
אלא שגם את הרופא צריכים לדעת מה לשאול, ומכאן הכללים הבאים:
כלל שני: דרגות
לא כל אכילה ושתיה שאסורה ביום הכיפורים – אסורה מן התורה. יש אכילה ושתיה שהתורה לא אסרה אותם והם נאסרו מדרבנן. ויש אכילה ושתיה שהתורה אמנם אסרה, אך לא באיסור חמור של כרת. ולכן, כשמתייעצים עם הרופא יש לשאול האם אפשר להסתפק בדרגה אחת של אכילה – שאינה אסורה מן התורה, או שיש כבר לעבור לרמה שניה של אכילה – שאסורה אבל לא בכרת, וכן, כמה פעמים יש לאכול.
ומכאן נוכל להתחיל להבין קצת את הסדר של הלכות התענית הזו:
כלל שלישי: שיעורי מזון ושתיה
בשונה מכל האכילות האסורות שהתורה אסרה עלינו – ביום כיפור לא אסרה עלינו התורה לאכול, היא ציותה עלינו להתענות ("תענו את נפשותיכם").
זה לא משחק מילים, זהו הבדל הלכתי משמעותי:
אכילה בהלכה היא תמיד 'כזית' במוצק, ו'רביעית' (או 'רוב רביעית') בנוזל.
עינוי זו הגדרה אחרת – כל אכילה ושתיה שמיישבת את דעתו של אדם היא חילול ההגדרה של 'עינוי'.
חכמים קבעו כי שיעור 'עינוי' במזון הוא קבוע לכל האנשים והנשים, בכל הגילאים (מזמן החיוב במצוות) – "ככותבת הגסה".
ה'כותבת הגסה' במידות בנות ימינו לפי רוב השיטות זה כ-30 גרם (שני שליש פרוסת לחם פרוס). יש שיטות שמקלות יותר ואומרות שזה 38 גרם. במצב שאדם לא יוכל לעמוד ב-30 גרם, נרשה לו לעבור למצב של 38 גרם, וכך לפחות לפי שיטה אחת הוא ניצל מהאיסור החמור.
ה'עינוי' בשתיה הוא אינדיווידואלי, והוא "מלוא לוגמיו', לאמור: כמות הנוזל שנכנסת בצד אחד של הפה כשאדם מנפח את הלחי.
אדם שחושב שייתכן ויצטרכו להתיר לו לשתות 'פחות ממלוא לוגמיו' – כדאי שפשוט ימדוד לפני החג עם מים לפה, וישפוך את המים לכוס ויסמן עם לורד, וידע עד איפה הוא יכול לשתות.
מי שלא יודע כמה זה "מלוא לוגמיו" שלו – בדרך כלל אצל אדם ממוצע זה כ40 סמ"ק. אצל צעירים זה יכול להיות 35 סמ"ק או אפילו 30 סמ"ק.
כדאי פשוט להשתמש בבקבוק של תינוק עם סימוני מידה כדי למדוד את הנוזל ולראות שהוא לפי השתיה.
חשוב לציין שגם אכילת 'פחות מהשיעור' אסורה מהתורה מדין "חצי שיעור", אבל היא לא בחומרה של "תענו את נפשותיכם" ואיסור כרת, ולכן במידת הצורך מקילים בזה בהוראת רופא.
כלל רביעי – שיעורי הזמן
כיון שהאיסור קשור ל'ישוב הנפש' – הרי שברור שאם אדם יאכל 30 גרם במשך שעה שלמה הוא לא השיב שום נפש, ועל כן, לצד השיעורים של הכמות אוכל, יש שיעורים של זמן.
במזון – פרק הזמן שכל מה שאכלו בו נחשב 'אכילה אחת' הוא "כדי אכילת פרס". ואם אדם אכל "חצי שיעור" והמתין "כדי אכילת פרס" ואכל עוד חצי – אין זה נחשב שהוא עבר על איסור "תענו".
= כמה זה "כדי אכילת פרס"? =
וכאן נחלקו הפוסקים כמה הוא השיעור הזה, והמחמירים סוברים שהוא תוך 9 דקות ולכן יש לאכול עד כמות זו של כ-30 (או 38) גרם ולחכות 9 דקות מסוף אכילה זו, ואחר-כך להתחיל לאכול שוב כמו זו.
יש דעות המקילות יותר ובשעת הדחק, כאשר חייב לאכול ולשתות עוד, יצמצמם את זמן ההמתנה בין האכילות וימתין 8 דקות מסוף האכילה הראשונה עד לתחילת האכילה השנייה. ואם אין זה מספיק – יחכה 7 דקות ויכול לרדת עד 6 דקות. והחתם סופר כתב 1בשעת הדחק גדול להקל עד 2 דקות מסוף אכילה ראשונה לתחילת אכילה הבאה.
בשתיה - נחלקו הרמב"ם והראב"ד: לדעת הרמב"ם אם מפסיק בין שתיה לשתיה בפרק זמן שלוקח לשתות רביעית-86 סמ"ק, אין השתיות מצטרפות וכל שתיה נחשבת כשתיה חדשה. אבל לדעת הראב"ד, צריכים לחכות בין שתיה לשתיה כמו באוכל – כדי אכילת פרס.
ולהלכה לכתחילה מחכים כדי אכילת פרס ומפסיקים 9 דקות מסוף שתייה לתחילת שתייה 2. ואם אינו מסוגל לחכות 9 דקות – יצמצם את זמן ההמתנה ל-8 דקות ואחר כך עד 6 דקות כמו באכילה (כנ"ל). במקרה שהמתנת 6 דקות 3בין שתיה לשתיה4, אינה מספיקה וצריכים לשתות כרגיל, ינסו להפסיק 2 דקות בין שתיה לשתיה . ויש מתירים עד הפסק של חצי דקה. היתרים אלו הם גם לאשכנזים וגם לספרדים [^5].
כלל חמישי – עינוי
כאמור המצוה היא להתענות, ולכן אכילה ושתיה שאין בה כל תענוג לא נאסרה מן התורה (אבל אסורה מדברי חכמים).
פירוש הדברים שאם אדם לוקח תמצית תה ושם אותה במים משך זמן רב, עד שהמים נהיים מרים (אפילו אם הם ראויים לשתיה) – אין כאן איסור מן התורה. בדומה לכך, אם מכניסים במים כמות של אבקת סודה-לשתיה והמים הופכים למרים, גם אין איסור מן התורה. ובדומה לכך באכילה.
ולכן, כאשר אפשר להסתפק בפתרון כזה – יש לעשות זאת.
כלל חמישי – תרופות
ומכאן לבעיית התרופות: כאשר חייבים לקחת תרופה כגון חולה שחייב לשכב במיטה ורוצה לקחת תרופה להקל את חוליו, וכן תרופות המיועדות לחולי שיש בו סכנה או המיועדות לכך שהחולה לא יבוא לידי סכנה, כגון תרופות לשמירת לחץ-דם, סכרת, בעיות לב, כליות, תרופות פסיכיאטריות שחייבים לקחתן כל יום[^6] .
כאן יש לשים לב אם התרופה אין בה טעם או שהיא מרה, היא אינה ראויה לאכילה ואין זה אכילה המבטלת את העינוי ומיישבת דעתו של אדם וזה רק אסור מדרבנן. ובמקום חולי התירו חכמים. ותרופות אלו יש לבלוע ללא מים.
אם התרופה אינה מרה (גם אם אינה מתוקה ממש) – יש לעוטפה בחתיכת ניר (כטישו וכדומה) או ניילון[^7] ולבולעה כדי שלא ירגיש את טעם התרופה.
מי שאינו יכול לבלוע את התרופה ללא מים – ירסק את התרופה במעט מים (פחות מ35 סמ"ק[^8]), באופן שהמים נשארים מרים מהתרופה ואין בהם הנאה [^9]. אם אינו יכול לעשות גם כך, וכגון תרופות שאי-אפשר לרסקן במים – יערבב בתוך מעט מים דבר מר כאבקת סודה לשתייה (לא 'מי סודה') או תמצית תה מרוכזת ועל-ידי זה המים נפגמים, ויבלע את התרופה וישתה את המים. וכן אם התרופה יש בה טעם ואינו יכול לעטוף אותה – ירסק אותה במים וישים במים משהו מר. דבר מר הכוונה לדבר הגורם לדחייה וסלידה בשתייתו ואין צריכים שיהיו מרים עד שיסבול ויקיא מהמים האלו. כמובן שמים כאלו שמרוסק בהם תרופה או שהמים מרים – אין מברכים עליהם כלל [^10].
חולה שהתחיל לקחת אנטיביוטיקה שלוש פעמים במשך היום, וכבר ירד החום – לא יבלע תרופה בתוך החג, כי לא יבוא לידי סכנה אם יקח פעם אחת לפני כניסת החג ופעם שניה בצאת החג ויפסיד לקיחה אחת. אבל הלוקח אנטיביוטיקה ועדיין לא ירד החום, שאם יפסיד לקיחה אחת יכול לבוא לידי סכנה – מותר לקחתן לכתחילה ביום-הכיפורים ואין צריך לחכות עד שחס-ושלום ירגיש לא-טוב.
כמו כן, ישנם רופאים המורים לחולים לאכול משהו עם התרופה כדי שהתרופה תיספג היטב ולא תזיק לקיבה. ובדרך כלל אין בעיה לקחת תרופה פעם אחת על בטן ריקה והסכנה היא רק בלקיחה קבועה (ורצוי להיוועץ עם רופא). עם זאת, תרופות שאינן חובה, אסור לבולען ביום-הכיפורים ואפילו אם בולע אותן בלי שתייה כלל.
כלל שישי – חולה
כעת יהיה לנו קל יותר להבין את הכללים הבאים:
חולה שאין בו סכנה כגון שחייב לשכב במיטה עקב חולשה גדולה או מיגרנה חזקה או שיש לו חום גבוה (מעל 38 מעלות חום), כל אלו חייבים לצום ביום הכיפורים.
אכילה ושתיה (הן לפי שיעורים והן יותר מכשיעור), נעשית על פי הוראת הרופא הקובע שהצום יכול להזיק לחולה, ובמקרה זה צריך החולה לאכול גם אם חושב שאינו צריך לאכול [^11]. חולה המחמיר על עצמו לצום על-אף הוראת הרופא והרב כי עליו לאכול, עליו נאמר "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". וכמו כן, "כל מקום שמותר לאכול ואינו רוצה לאכול מאכילין אותו בעל כורחו"[^12] .
במקרה שהחולה מרגיש מעצמו שחייב לאכול (ואפילו אם הרופא אומר שלדעתו אין החולה זקוק לאכילה[^13]) - יאכל כפי השיעורים, ואם מרגיש שאין כמות זו מספיקה לו – יאכל כמה שצריך "עד שיאמר די" [^14].
לכתחילה יש להתייעץ עם רופא ירא שמים המבין את חומרת הצום, כי יתכן שרופה שאינו שומר מצוות מתיר לחולה לאכול אף שבאמת אין צורך ממשי בכך והחולה עם מעט מאמץ או שכיבה במיטה היה יכול לצום כרגיל. אמנם אם אין בנמצא רופא שומר מצוות, ישאלו רופא שאינו שומר מצוות או להבדיל רופא גוי ויעשו כדבריו. אמנם אם האכילה או השתיה לא תוסיף בריפוי ואין חשש שבהימנעות מאכילה ושתיה יבוא לידי סכנה – אסור לאכול.
ויש להתייעץ עם הרופא האם צריך גם לאכול וגם לשתות. האם צריך לאכול כמות גדולה או די בשיעורים. כמה פעמים ביום צריך לאכול או לשתות[^15] .
ונזכה להיטהר ולהתקדש ביום הקדוש הזה מתוך בריאות, ונחתם כולנו לשנה טובה ומתוקה בבריאות הנכונה!
ויש להעיר שבשארית יהודה סימן טו פסק על פי ששמע מרבנו בסוגית כדי אכילת פרס, שאפשר להקל בחולה שיש בו ספק סכנה להמתין כשיטת הרמב"ם בזמן של שתיית רביעית, ויש לדון בלשונו שם אם כוונתו להקל לכתחילה כשיטת הרמב"ם להמתין רק שיעור שתיית רביעית ואינו חושש לשיטת הראב"ד לחכות כשיעור אכילת פרס, ואם כן דברים אלו אינם תואמים את ההכרעה בשוע"ר. [^5]: וכך כותב השו"ע תריח ס"ח שאם א"א לחכות כדי אכילת פרס יחכו כדי שתיית רביעית. [^6]: היתר לקיחת תרופה לחולה שאין בו סכנה מובא באחרונים ראה שדי חמד מערכת יוכ"פ סימן ג אות ח בשם הרבה פוסקים, וכ"כ בשש"כ פל"ט ס"ח שהתרופה אינה ראויה לאכילה רגילה אלא מיועדת לתרופה ובולע אותה ואין כאן הנאת חיך או הנאת מעיים, ובפרט אם התרופה היא מרה שודאי אין בה הנאה, ואיסור אכילה בדבר שאין בו הנאה הוא רק מדרבנן (שו"ע תריב ס"ו ושוע"ר שם ס"ו ומשנ"ב שם סקט"ו), והתירו איסור דרבנן לצורך חולה. [^7]: שש"כ פל"ט ס"ח בשם הגרש"ז אוירבאך. [^8]: שאז זה היתר של חצי שיעור באיסור דרבנן. [^9]: מים מרים אלו שאינם ראויים לשתיה רגילה הם רק איסור דרבנן והתירו לצורך חולה. [^10]: רד סי"ד. [^11]: תריח ס"ב. [^12]: תריח סי"א-יב. [^13]: תריח ס"א. [^14]: תריח סט"ו. [^15]: כיוון שכל אכילת ככותבת וכל שתיית מלוא לוגמיו היא איסור (ופחות מהשיעור גם אסור מדין 'חצי שיעור') ואין אומרים שכבר שפתח את הצום ומותר לו לאכול ולשתות כאוות נפשו..
Footnotes
-
או"ח ח"ו סימן טז וסימן כג. ↩
-
תריב סט"ו. ↩
-
אגרות משה ח"ג סימן צ, ח"ד סימן קא. ↩
-
וכן נראה גם דעת רבנו הזקן בשוע"ר תריב סט"ו שהביא את דעת הרמב"ם שהפסק בין שתיה לשתיה נמדד ב"כדי שתיית רביעית" וכתב על כך ש"יש להחמיר לכתחילה '''ולפסוק'''" כדעת הראב"ד שצריך לחכות בכדי אכילת פרס, וכן בסימן תריח סי"ד כתב שאפשר להקל לחולה כדעת הרמב"ם לחכות שיעור שתיית רביעית. מאחר ושתיית רביעית משתנה מאדם לאדם לכן כתבנו לחכות שתי דקות. ↩