הדרשה החסידית לפרשת האזינו נכתבה על ידי הרב חיים הבר . מבוסס על ליקוטי תורה לפרשת האזינו ד"ה כנשר יעיר קינו
פתיחה: ניסיון היהלום
את רש"י, רבי שלמה יצחקי, כולם מכירים. את הסיפור שמאחורי לידתו, לא כולם מכירים.
מספרים כי אביו ר' יצחק מצא בחול יהלום ענק ונדיר במיוחד, ששויו עצום. אחרי כמה ימים נקשו בדלת ביתו כמה כמרים, והודיעו כי הבישוף הראשי מחפש כבר תקופה ארוכה יהלום מסוג כזה עבר פסל שעשה, והוא מוכן לשלם סכום אגדי.
ר' יצחק סירב, כי לא רצה שהיהלום ייפול לידי עבודה זרה. הכמרים עשו לו תרגיל, כאילו המלך מבקש בעצמו לרכוש את האבן, וכך לא נותרה לו ברירה אלא לנסוע באוניה לעיר הבירה.
אך ר' יצחק השיב בתרגיל משלו. בהיותו באוניה, החזיק את היהלום ולפתע זעק "אוי, היהלום נפל", ועשה את עצמו מצטער. היהלום שקע במצולות, ויחד איתו שקעה מזימת הכמרים.
משמים ראו כיצד ר' יצחק עמד בניסיון שלא למסור את היהלום לידיים זרות, ונפסק כי בשכר זה יזכה לבן שיאיר את העולם – הלוא הוא רבי שלמה יצחקי.
השאלה היא: מה הקשר בין ניסיון היהלום ובין לידת רש"י? מדוע דווקא הניסיון הזה היה ההקדמה ללידתו של רש"י?
פרשת השבוע: כי חלק הוי' עמו
להבנת העניין ניגש לסדרת פסוקים בפרשת האזינו (לב, ט). וכך נאמר: "כי חלק הוי' עמו, יעקב חבל נחלתו; ימצאהו בארץ מדבר, ובתוהו יילל ישימון; יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו; כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו".
הבנתם?!
כנראה שלא. השירה נכתבה בשפה פיוטית, וקשה להבין את המילים שבה. רש"י, מיודענו מהסיפור שבו פתחנו, מסביר את הפסוקים לפי הפשט שהם מדברים על החסדים שהקב"ה עשה עם בני ישראל.
אבל אנו נתמקד בפרשה החסידית, בהסבר של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה. כל הפסוקים הללו מדברים על החטאים של האדם וכוח התשובה לתקן אותם.
וכך זה מתפרש, פסוק אחרי פסוק:
"כי חלק הוי' עמו, יעקב חבל נחלתו" – לכל יהודי יש נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, כל יהודי הוא יהלום. כיון שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל, ממילא כל פעולה שיהודי עושה 'מושכת' גם את השכינה אחריה, כאילו אנו קשורים עם הקב"ה בחבל. כיון שכך, יהודי אמור לשמור על הנשמה שלו מכל משמר, ולדאוג שהכוחות והאנרגיות האלוקיות שלו יתבטאו במקומות הנכונים, בענייני קדושה וגמילות חסדים. הבעיה היא ש...
"ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יילל ישימון" – במקום להוציא את האנרגיות בענייני קדושה, יהודי מוציא את האנרגיות שלו בדברים חסרי משמעות עד לדברים שליליים לגמרי. הקב"ה פתאום מוצא את הנשמה שלנו זרוקה בארץ מדבר, "ארץ לא זרועה", מקום בלי משמעות ובלי תכלית;
"יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו" – האישון של העין זהו החלק השחור שבעין. בזכות החלק השחור, אנו יכולים להבחין באור, וממילא להבחין בכל מה שקורה סביבנו. פעם, כשהיו מצלמים תמונות עם פילמים, הפילם היה שחור לגמרי, והאור שנקלט היה יוצר את התמונה על הפילם. בכך, הפילם ניסה לחקות את פעולת האישון שבעין. בענייננו, השחור הוא סמל לדברים השליליים שיהודי עושה, לנפילות הרוחניות שלו. ביכולתו לקחת את השחור הזה ולהפוך אותו לאור, דהיינו לקחת את הירידה בתור מנוף לעליה, את החטא בתור מנוף לחזרה בתשובה;
"כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף" – הביטוי "נשר" הוא מלשון "נושר", וזה מתייחס לתופעת ה"נשירה" שיש במוסדות החינוך ובכלל בחיים, דהיינו שיהודי נושר ונופל מדרגתו הרוחנית המקורית. הנשר ידוע גם כעוף רחמני, שמרחם על גוזליו. מידת הרחמים מייצגת את הצער שיהודי אמור להרגיש על עצמו, על הירידה הרוחנית שלו. במקום ש"חלק הוי' עמו", במקום זה "ימצאהו בארץ מדבר", שה' ישמור. המחשבה מאיפה אנו מגיעים ולאן ירדנו, אמורה להביא לכאב ולתחושת רחמים עצמיים;
"יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו" – המילה "אברתו" היא מלשון איברים, ולפי הפשט הנשר לוקח את הגוזלים מעל גופו כדי להגן עליהם. בדרך החסידות המושג "אברתו" מתפרש על רמ"ח מצוות עשה שהם כנגד רמ"ח איברים. על ידי התשובה זוכים להגיע לדרגה גבוהה עוד יותר מרמ"ח מצוות עשה, שהרי "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". אם לצדיק יש רק רמ"ח מצוות עשה, בעל תשובה זוכה שגם הזדונות יהפכו לזכויות, ובכך גם שס"ה החטאים שלו הופכים להיות כמו מצוות עשה, עוד יותר מאשר הצדיק.
פשענו: שלא שמרנו את היהלום
לאור זאת מסביר אדמו"ר הזקן ביטוי שאנו חוזרים ואומרים בימים אלו במסגרת הוידוי וכדומה: "פשענו". תגידו, מישהו כאן מרגיש שהוא "פושע"? הביטוי "פושע" נתפס אצלנו ביחס לעבריינים כבדים, אנשים שרצחו וגנבו ומה לא. איך יהודי אומר על עצמו "פשענו"?
מסתבר שהמושג "פשענו" שונה ממה שחשבנו. בתורה מופיע הביטוי הזה במקום נוסף, ביחס לדיני שומרים: "על כל דבר פשע, על שור על חמור" (שמות כב, ח). אומרת התורה, כי יש סוגים שונים של שומרים – שומר חינם, שומר שכר, שוכר ושואל – ומידת האחריות שלהם משתנה במקרה של אובדן הפיקדון. אולם בדבר אחד כל השומרים חייבים – במקרה של "פשיעה", מעין מה שמכונה בימינו "רשלנות", דהיינו אם לא שמרו על הפיקדון כראוי.
זה פשר הביטוי שאנו אומרים בוידוי "פשענו". אומר הקב"ה: נתתי לכם פיקדון יקר, את הנשמה האלוקית שלכם, שהיא "חלק הוי' עמו". התפקיד שלכם הוא לשמור על היהלום, על הפיקדון היקר, לוודא שהנשמה לא תרעה בשדות זרים. שכוח האהבה יופנה רק לאהבת ה' ולאהבת ישראל, ולא חלילה לאהבה זרה; וכן בנוגע לשאר הכישרונות.
והנה, במקום לשמור את הנשמה במקומה הראויה לה – "ימצאהו בארץ מדבר". הנשמה הלכה לרעות בשדות זרים, והאנרגיות יוצאות במקומות הלא נכונים.
על זה אנו אמורים לבכות ולבקש "סלח לנו כי פשענו".
במיוחד הדברים אמורים ביחס לילדים שלנו. הקב"ה הפקיד בידינו פיקדונות יקרים, את הנשמות של הילדים. תפקידנו לשמור על הפיקדון הזה מכל משמר. לוודא שהילד ילך למוסדות חינוך דתיים-חסידיים, לוודא שהילד ייחשף בבית למראות חיוביים ולא שליליים, לוודא שנשקיע בילד זמן, אנרגיה ותשומת לב, כדי שיקבל את כל הצרכים שלו במקום הנכון, ולא יחפש דברים אחרים.
השאלה היא, האם אנו שומרים על הפיקדון שלנו, או שאנו בבחינת "פשענו"? ואם "פשענו", זה הזמן שלנו לתקן ולקחת אחריות מחדש על חינוך הילדים שלנו.
סיום: ניסיון היהלום
ואולי לפי זה נוכל להבין את ניסיון היהלום שקדם ללידתו של רש"י. משמים רצו לתת לר' יצחק את נשמתו של רש"י כפיקדון. אך כאשר נותנים נשמה בעוצמה גדולה שכזו, ידעו משמים כי ככל שהנשמה גדולה יותר, כך כוחות זרים מנסים יותר להסיט אותה לכיוונם. כמו שכולנו יודעים, כי כאשר נולד למשפחה ילד עם כישרון מיוחד, כמו כישרון מוזיקלי וכדומה, הפיתויים שהוא יעמוד בפניהם יהוו אתגר לא פשוט בכלל עבורו ועבור משפחתו. רצו אפוא לוודא כי ר' יצחק הוא שומר נאמן, שיעשה הכול שנשמת בנו לא תיפול לקליפות.
לשם כך שלחו לו יהלום יקר במיוחד. מיד כשהגיע היהלום לידיו, ידיים זרות כבר ניסו להשתלט על היהלום הזה. אך ר' יצחק היה שומר נאמן על הפיקדון, ועשה הכול רק כדי שהיהלום לא יפול לידיים זרות.
משעמד במבחן הזה והוכיח את עצמו כשומר נאמן שאינו פושע בפיקדון, יכלו אפוא לתת לו את היהלום האמיתי – את נשמתו של רש"י.
נעשה אפוא חשבון נפש האם אנו שומרים אכן על היהלום. ואם אנו פושעים חלילה, זה הזמן לתקן. שנה טובה ומתוקה!