בארץ ישראל כמעט תמיד יש מחסור במים. שנים רבות יש בצורת של ממש. בתלמוד ישנם הרבה סיפורים על חכמים שהתאספו יחדיו והתפללו לגשם. מסופר בתלמוד (תענית כ"ה, ב): "מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה". עדיין ירד לא גשם. "ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. מלכנו אבינו עלינו למענך רחם", וירדו גשמים. כאשר ראו חכמים כמה אפקטיבית תפילת "אבינו מלכנו", בקשות הוסיפו לה עוד הסליחות ותיקנו שיאמרו אותה בימי, ראש-השנה ויום-הכיפורים.
נשאלת השאלה, מהו הסוד של התפילה הזאת, שדווקא היא הצליחה לפתוח את אוצרות הגשמים? מה יש בקומבינציה הזאת שמצליחה לפעול מה שתפילות אחרות לא הצליחו ?
לפני יותר מעשר שנים יצא בישראל סרט שנקרא 'אושפיזין', שפירושו בארמית 'אורחים'. זה סיפור על זוג בעלי תשובה בשם משה ומלי בלנגה שחיים בעניות נוראה בשכונה חרדית בירושלים, ומעל הכל מרחף הצער על כך שאין להם ילדים.
בערב חג הסוכות משה חוזר הביתה מהכולל שבו הוא אמור לקבל מלגה בידיים ריקות. אין כלום בבית. המקרר ריק. אין להם לא סוכה לחג ולא אתרוג ושום דבר. הוא יושב מדוכא בבית, פתאום אשתו מתעוררת וצועקת עליו: "לך תתפלל! כנראה לא התפללת מספיק! לכן אין לנו ברכה ".
כל אישה אחרת היתה צועקת על בעלה "לך לעבוד. .", היא צועקת על בעלה "לך תתפלל".
בצר לו הוא עוזב את הבית ורץ להתפלל. איפה יהודי בדרך כלל הולך להתפלל? בבית כנסת. אבל משה, שנמצא כל היום בבית הכנסת, בחר להתפלל במרחבים הריקים בחיק הטבע. שם, בין העצים, איפה שאף אחד לא נמצא. והוא לא מתפלל מתוך הסידור אלא מנהל שיחה אישית עם בורא העולם. מתלונן על הצרות שלו, ועוד יותר על כך שאשתו סובלת. מסכנה, מה היא אשמה...ואז הוא נכנס לאקסטזה ומבקש נס . רק נס הוא צריך. הוא לא מוכן להתפשר על פחות מזה.
ואז, באותם רגעים, מישהו מאיזשהו ארגון חסד בירושלים בוחר לדחוף לו מתחת לדלת מעטפה עם אלף שקל. כשמשה חוזר הביתה, אשתו מוסרת לו את המעטפה עם הכסף. הוא נכנס לשמחה גדולה, שהנה ה' שמע את תפלתו ועזר לו. מה עושה אדם שאין לו אוכל בבית ומקבל לפתע כסף ?רץ לקנות אוכל. אבל משה נהג אחרת. דבר ראשון הוא רץ לתת מעשר. עשר אחוז מהכסף לצדקה. משם מיהר לקנות אתרוג יקר לסוכות, וכמובן אוכל הביתה. אבל אז הוא קנה עוד דבר חשוב מאוד. על-פי ההלכה, לכבוד החג הבעל צריך לקנות לאשתו בגדים או תכשיטים כדי לשמח אותה בחג. משה קנה לאשתו זוג עגילים. בינתיים מישהו השיג להם סוכה, והעניינים מתחילים להסתדר. יש חג!
בליל החג מופיעים לפתע שני אורחים. אלה חברים של משה מהעבר הפלילי שלו, לפני שחזר בתשובה. הם מחפשים מקום להתארח בחג. מאוחר יותר מתברר שהם עבריינים שברחו מהכלא ומתחבאים מהמשטרה שמחפשת אותם.
משה ומלי מקבלים אותם בספר פנים יפות לא רק בגלל שסוכות זה החג של 'אושפיזין' אלא יותר מכך, בגלל שמובא בשם הבעש"ט, שהכנסת אורחים זו סגולה לילדים. ולכן, היות שהם ציפו כל-כך לילדים, הם הרגישו שזאת הזדמנות לקיים את המצוה עם אורחים לא כל-כך סימפטיים.
ואכן התברר שהאורחים גרמו להם הרבה עגמת נפש וביזיונות בשכונה החרדית עד כדי כך שמלי ברחה מהבית והוא נשאר לבדו עם שני הטיפוסים המפוקפקים האלו. המצב החמיר כשבאחד מימי החג הוא לא היה בבית והם עשו לעצמם סלט ישראלי וחיפשו לימון לסחוט ...כשהוא הגיע הביתה היא גילה שהם סחטו את האתרוג לתוך הסלט.
הוא הרגיש שהגיעו מים עד נפש, הוא ברח מהבית ושוב ניהל שיחה אישית עם הקב"ה. למה הוא מעמיד אותו בנסיונות ואתגרים וכו' הסרט מסתיים בכך שמלי חוזרת הביתה ומודיעה לו שהיא בהריון (עכשיו אחרי שסיפרתי לכם את כל הסרט אני בכל זאת מציע שתצפו בו).
זהו סיפור של" אבינו". ואבא זהו אדם שמנהל עם הקב"ה קשר של בן . הוא מתפלל, ומיד מקבל את מבוקשו. הוא לא מחפש סידור. הוא מתפלל מהלב. וכשזה עובד, זה טוב מאוד.
אבל יש גם יחס שהקב"ה הוא "מלכנו".
ישנו סיפור שמופיע במחזור על רבי אהרן הגדול מקרלין, שפעם הוא ניגש לעמוּד התפילה, בראש השנה ופתח במילות התפילה "המלך .." והתעלף. כשהתעורר שאלו אותו מה כל-כך הפחיד אותו, והוא השיב נזכר בסיפור מהתלמוד. בתקופת חורבן בית שני, בזמן המצור על ירושלים, היו בירושלים שתי קבוצות. אחת שאמרה להילחם ברומאים עד טיפת הדם האחרונה, והשניה, שהיתה בראשות רבי יוחנן בן זכאי נשיא הסנהדרין, סברה שצריך להיכנע לרומאים. אבל ה'בריונים', נקראו כפי שהם, אף סגרו את שערי ירושלים ולא נתנו אחד לצאת מהעיר.
רבי יוחנן בן זכאי הודיע שהוא חולה ואחר-כך נודע בעיר שהוא מת.המנהג היה שלא קוברים מתים בתוך ירושלים, ועבור כל מת היו חייבים לפתוח את שערי העיר ולהוציא אותו. שניים מתלמידיו אחזו במיטה והוציאו אותו מחוץ לעיר, שם ה'מת' קם לתחיה, והלך לפגוש את המפקד הרומאי אספסיאנוס.
בסופו של דבר, כשר' בי יוחנן בן זכאי נפגש אתו, הוא פנה אליו במילים: "שלום עליך המלך". אספיינוס שאל אותו: " אם אני המלך, למה לא באת עד עכשיו?".
סיים רבי אהרן מקרלין ואמר כשהוא ניגש לתפילה והכריז על הקב"ה "המלך", הוא נזכר בסיפור הזה והרגיש שהקב"ה יכול לשאול אותו: "אם אני המלך, אז איפה היית עד עכשיו?"
אצל אבא הקשר הוא רגשי. יש אהבת האב לבן, ויש אהבת הבן לאב. אצל מלך הקשר מבוסס על מתן פקודות והנתינים מקיימים אותן. אצל הקב"ה, נוסף לכך שאנו נקראים בנים והוא אבינו, יש גם את הקשר שלנו עם הקב"ה שהוא המלך. אנחנו אומרים בכל ברכה: "ברוך אתה ...מלך העולם". הקב"ה הוא מצווה המצוות . הוא נותן לנו הוראות, מצוות, וכשאנחנו מקיימים את רצונו אז אנו מתקשרים אתו.
אבינו זה יחס של 'אהבה', מלכנו זה יחס של'יראה' .
זה מתבטא למשל בתחילת תפילת העמידה. אנחנו פוסעים שלוש פסיעות לאחור, וחוזרים קדימה כמו אדם שנכנס לחדרו של המלך לראיון אישי והוא עומד מול המלך באימה ויראה, מבקש את בקשותיו בשקט, לא צועק ולא תובע, יש פרוטוקול מוגדר מה הוא אומר בתחילת הראיון ומה הוא אומר בסופו, אלא שבאמצע הוא יכול להשחיל בדרך ארץ כמה אישיות בקשות . . זהו סוג אחר של קשר ויחס עם הקב"ה.
מדוע צריכים גם את היחס של 'מלכנו'? מדוע לא די היחס של'אבינו'? במילים פשוטות, מדוע לא מספיק לאהוב את הקב"ה, למה צריכים גם 'יראה' ?
הרבי מסביר בשיחה שבמצוות יש שני סוגים. יש מצוות מובנות בשכל, כמו כיבוד אב ואם, ביקור חולים צדקה, ויש מצוות שאינן בשכל מובנות, כמו ברית מילה, בשר בחלב וכו'. בן שאוהב את אביו יעשה הכל בשבילו, כל זמן שהוא מבקש בקשות הגיוניות. אבל כשיתחיל לבקש ממנו לעשות דברים שאין בהם שום היגיון, על אף שהוא מאוד את אביו, הוא לא יעשה אותם.
בשביל זה צריך את היחס של 'מלך'. כשהמלך מצווה משהו לא שואלים איפה ההיגיון. כשהמפקד בצבא נותן פקודה כולם אותה רצים לעשות. אין שאלות ואין דיונים.
לכן כדי שיהודי יקיים את כל התורה, 'אהבה' לא מספיקה, כי הוא יגיע למצב שפשוט לא יהיה לזה שום הסבר הגיוני, ובשביל אותם רגעים מצוות נדרשת יראת ה'. יהודי צריך לזכור שהקב"ה הוא המלך, ואם– המלך צווה אז עושים (ראה תורת מנחם חלק ז', עמ' 70 ואילך).
"אבינו מלכנו" - בתפילה הזאת יש 'שילוב מנצח'. אנו באהבה פונים לקב"ה, אבל עם דרך ארץ. אנחנו מתחננים, אבל לא תובעים. ואנחנו אומרים שבין אם אנו מבינים את דרכיו ובין אם לא אנחנו מתחייבים לכך ש"אין לנו מלך אלא אתה".