ביום הכיפורים 1973. בשעה שתיים בצהרים כאשר כולם היו בבית הכנסת. אזעקה פתאומית פילחה את השקט; כולם רצו למקלטים, גדולים וקטנים, המבוגרים דוחפים והתינוקות בוכים .
מהומה גדולה .
בארץ ישראל שום רכב לא נוסע בכביש ביום הכיפורים. ברחוב שקט מוחלט, ולפתע רכבים של הצבא דוהרים מכל הכיוונים, אנשי הצבא נכנסים לבתי הכנסת, ומודיעים לצעירים שהם מגויסים. אלו מורידים את הטלית, אומרים שלום למשפחה שנמצאת איתם בבית הכנסת ועולים על הרכב שלקח אותם מיד לשדה הקרב .
בימים הראשונים של המלחמה הודיעו על האפלה מוחלטת, כלומר, היה אסור שבלילות יהיה אור ברחובות ובבתים. החשש היה שמטוסי האויב יטוסו בלילה מעל שמי הארץ ויפציצו ישובים. הצבא ביקש אפוא להבטיח שלא יהיו אורות דולקים וכך האויב יתקשה לדעת היכן מקום ישוב. אפילו רכבים שנסעו בלילה ממקום למקום צבעו את הפנסים כדי לעמעם את האורות שלא יאירו חזק מידי .
בלילות הראשונים של המלחמה, ישראל דמתה לעיר רפאים. כולם ישבו בבתים ואף אחד לא הסתובב ברחובות, לא היו מסיבות ולא היו חתונות .
אני רוצה לחלוק אתכם סיפור שסיפר הרב ישראל לאו על חתונה אחת שהתקיימה בתל אביב למחרת יום הכיפורים .
"המלחמה פרצה ביום הכיפורים שחל בשבת. למחרת ביום ראשון הייתי בערב בביתי – פותח הרב לאו את סיפורו – הבית היה חשוך בשל ההאפלה. בתשע בערב צלצל הטלפון, על הקו היה בעל אולם בתל אביב. הוא ביקש שנעשה לו טובה ושטח באוזניי את סיפורו: זוג צעירים קבע לפני חודשים אחדים להינשא בין יום הכיפורים לסוכות. החתן והכלה התעקשו לא לדחות את חתונתם למרות המלחמה שפרצה בינתיים, שכן דחיית החתונה אינה ערובה למזל טוב .
החתן המיועד קיבל חופשה בת 12 שעות מהצבא ובא במדיו אל האולם. הכלה לבשה את שמלת כלולותיה הלבנה וכולם ממתינים לבואו של הרב, אך זה אינו מגיע. ייתכן שהוא סובר שבעת ההאפלה אין סיכוי לערוך חתונה. ואולי הוא משוכנע שמכיון שכולם בצבא נלחמים עתה, למי יש ראש לחתונה עכשיו. בעל אולם ביקש ממני לבוא ולהציל את המצב. הודעתי שאבוא לחתן את בני הזוג. הגעתי לאולם שנערכו בו שולחנות ל 250- אורחים, מפיות לבנות ולחמניות על השולחנות, אך לחתונה התקבצו ובאו 15 איש בלבד. פני הכלה היו לחות מדמעות, החיוך שנשפך על פניה כשראתה אותי מגיע – בלתי נשכח. גם בקהל המוזמנים היתה ההתרגשות גדולה .
חיתנתי את הזוג, השמעתי להם כמה מילות ברכה והזוג הצעיר וכל הקרובים היו מאושרים .
כשהכל הסתיים, ניגשה אלי מלצרית שעבדה באולם, היא הרימה את השרוול והראתה לי את המספר שעל זרועה המלמד ששרדה מאושוויץ. ואז היא אמרה בעברית במבטא פולני בולט: "כבוד הרב לאו, אתה בטח תכעס עלי שאני אומרת דברים כאלו. אני יודעת שכך אסור לדבר, אבל אתה היחיד בעולם שעשוי להבין את דבריי. אני יודעת שאתה ילד של שואה, אז אני יכולה לומר לך שאם בני לא יחזור מן המלחמה הזאת – אני לוקחת את חיי בידי, אין לי עוד בשביל מה לחיות. אם הוא לא יחזור – לא אקום יותר" .
השבתי לה שבאמת כך אסור לדבר, אמרתי לה: "דווקא עם המספר על היד, אחרי כל מה שעברת, את אומרת דברים כאלה? " המלצרית בסינר הלבן ביקשה שאקשיב לסיפורה: "הייתי צעירה כאשר השתחררתי מאושוויץ, אולי בת 17. שלוש שנים הייתי שם ועבדתי במתפרה. ככל שהייתי חלשה ורזה – החזקתי מעמד. הביאו אותי לאושוויץ אחרי שראיתי במו עיניי כיצד הגרמנים שחטו את אבא ואמא שלי. הייתי בת 14 ואותי זרקו לרכבת והגעתי לאושוויץ .
כל השנים הללו, עומדים לנגד עיניי אבא ואמא ושלולית הדם. השתחררתי בסוף ינואר 1945 והתחלתי לחפש את הדרך הביתה, לשטייטל. ידעתי שאין לי הורים אבל קיוויתי למצוא את אחד האחים או האחיות שלי, אך לא מצאתי אף אחד .
מישהו אמר שכל הפליטים מתאספים בלודז' ושאנסה להגיע לשם, אולי יש סיכוי שאמצא מישהו מבני משפחתי. הגעתי ללודז' ברכבת, בעגלות וברגל. לעיר זרמו פליטים מכל העיירות, אבל אף אחד מהם לא היה מהעיירה שלי ולא מהמשפחה שלי. מצאתי שם בחור אחד שהיה בדיוק כמוני, נשאר בחיים לגמרי לבדו בעולם. התחברנו והתיידדנו, נרשמנו לעליה לארץ ישראל, העבירו אותנו למחנה העקורים בגרמניה ושם נישאנו. הגענו לארץ ביום קום המדינה .
אני הייתי כבר בהריון עם הילד – המשיכה המלצרית את סיפורה – לקחו אותנו למחנה עולים ובעלי נלקח לצבא להלחם במלחמת השחרור, הוא נהרג בלטרון. לא היתה לו תעודת זהות ולא מספר צבאי, רק המספר של אושוויץ על הזרוע. אחרי שבעלי נהרג, ילדתי את הילד הזה שעליו אני מדברת אתך. נתתי לו שלושה שמות: של בעלי, של אבי, ושל אבא של בעלי .
כדי להעניק לילד הזה את כל מה שאני עצמי לא זכיתי לקבל, אני עובדת בבקרים בדואר ובערב במלצרות. אני גרה בדירת שני חדרים. חדר אחד משמש כמוזיאון עם תמונה בשחור-לבן של אבא ואמא, כמה תמונות של בעלי מאירופה ומהאנייה, ועל כל הקירות תמונות צבעוניות של הילד שלי שנולד בשנת 1949 , עכשיו בשנת 73 ' הוא בן 24 . אתמול לקחו אותו מבית הכנסת למלחמה ועדיין לא שמעתי ממנו מילה. אם הוא לא יחזור – אין לי בשביל מי להתעורר בבוקר" סיימה האשה את סיפורה המרטיט ("אל תשלח ידך אל הנער" עמ' 188) .
בסופו של דבר, בנה של המלצרית חזר בשלום אחרי שירות מילואים ממושך והרב לאו חיתן אותו. את הסיפור הזה סיפר הרב לאו באזני הרבי בהיותו ב'יחידות', וכשהרבי שמע את הסיפור זלגו דמעות מעיניו .
מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה הכי קשה בישראל. שנים רבות חלפו עד שהעם בישראל הצליח להתאושש מהמלחמה. כבר בימים הראשונים של המלחמה, נפלו אלפי קורבנות, הממשלה בישראל היתה במצב של חוסר אונים מוחלט, ואפילו חשבו לעשות שימוש בפצצת אטום. העובדה שהצבא המצרי והסורי לא התקדמו לתוך ארץ ישראל – מהווה נס משמיים .
אחד הגורמים למחדל במלחמה הזאת, היתה המלחמה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. הניצחון המזהיר שישראל השיגה במלחמת ששת הימים גרמה לציבור בישראל להכנס לאופוריה ולהשתכנע שהצבא הישראלי כל כך חזק עד ששום צבא באיזור לא מעוניין להלחם עמו .
מיד אחרי מלחמת ששת הימים פורסמו סיפורים, אלבומי תמונות וסרטים על עלילות הגבורה של החיילים. כל זה גרם לתחושה של "ישראל בטח בצה"ל", אנחנו חזקים ויכולים לנצח את כולם, וזה גרם לשאננות בעם. זוהי הסיבה שהצבא הופתע מאד במלחמת יום הכיפורים ונתפס לא מוכן למלחמה הזאת .
לאחרונה התפרסם מסמך מתוך ועדת אגרנט שחקרה את המחדל של מלחמת יום הכיפורים, ושם אומר האלוף הרצל שפיר שהגלוריפקציה של אלופי צה"ל במלחמת ששת הימים הביאה את המחדל של מלחמת יום הכיפורים. הוא טען שהוא הזהיר מיד אחרי ששת הימים על הנזק העצום שהספרים הללו עשויים לחולל לצבא .
אחרי מלחמת יום הכיפורים חל שינוי גדול בקו המחשבה של היהודים בישראל. לא עוד "ישראל בטח בצה"ל" אלא "ישראל בטח בה'". אנשים החלו להפנים שקיומו של העם היהודי לא תלוי בצבא, אלא זהו נס מופלא שהקב"ה מחולל בכל רגע נתון. בסופו של דבר יצאנו מהמלחמה הזאת מחוזקים יותר ועם בטחון חזק יותר בה' .
אנו עומדים כעת לפני תפילת 'יזכור'. כל אחד מאיתנו יתפלל עבור יקיריו וקרוביו. זה הזמן לזכור את אלו שהקריבו את חייהם למען הגנת העם והארץ. זוהי הכרת התודה המינימלית ביותר שאנחנו יכולים לעשות עבור קורבנות מלחמת יום הכיפורים וקורבנות שאר מלחמות ישראל .
כשאנחנו נזכור אותם, ה' בוודאי יזכור אותנו לשנה של חיים טובים וארוכים .