דרשת הלכה: כל דיני יום הכיפורים

ב"ה

ערב יום-הכיפורים

סעודת ערב יום כיפור:

נאמר בתורה "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב", וקשה וכי בתשעה לחודש מתענים והלוא מתענים בעשירי לחודש? ומכאן למדה הגמרא ¹ "לומר לך, שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". כלומר², הפסוק בא לומר שצריך להתכונן בתשיעי לצום שבעשירי, והכנה זו נעשית באכילה "והוא מאהבת הקב"ה לישראל שלא ציוום להתענות אלא יום אחד בשנה ולטובתם לכפר עוונותיהם וציוום שיאכלו וישתו תחלה שלא יזיק להם העינוי".

והסיבה שהתורה נוקטת בלשון של עינוי שצריכים להתענות בתשעה לחודש בערב ולא אמרה שצריכים לאכול ביום זה, "לומר לך, שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". כלומר, שהמתענה מחמת ציווי הקב"ה שכרו גדול יותר מהאוכל לשם מצווה, וכאן באכילת ערב יום כיפור, מקבלים על האכילה את השכר שבדרך כלל מקבלים על צום³.

ואם כן יש כאן שלושה פרטים: מצוות עינוי בעשירי, מצוות אכילה בתשיעי. אכילה בתשיעי נחשבת (לא רק כמצווה של אכילה, אלא) כאילו התענה. ולכן אסור ביום זה להתענות וחייבים לאכול, ויתירה מכך צריך "להרבות בסעודה"⁴ וכן בשתיה⁵.

מהו שיעור הריבוי?

כותב רבנו הזקן בסידור "בערב יום-הכיפורים יש להרבות באכילה ושתייה כמו שיעור ב' ימים – ערב יום-הכיפורים ויום-הכיפורים", וכך כותבים הבן איש חי ⁶ וכף החיים ⁷ שצריך לאכול ביום זה כפול ממה שאוכל תמיד.

והמנהג הוא לאכול שתי סעודות עם נטילת ידיים ביום זה, האחת לפני הצהריים והשניה לסעודה מפסקת. וכן אוכלים דגים ועוף בסעודות. ונהגו לחלק את האוכל כך שבסעודת הבוקר אוכלים מאכלי חלב/דגים (ואפשר לאכול שניהם באותה סעודה). בסעודה שניה אוכלים בשרי כדי לכבד את יום זה כשם שמכבדים כל יום-טוב.

בערב יום כיפור צריך לאכול מאכלים קלים לעיכול כדי שלא ירגיש בתפילה שהוא שבע ומתגאה ולכן אוכלים בשר עוף דווקא שהוא קל לעיכול ולא בשר בהמה שהוא קשה לעיכול.

כמו כן אין אוכלים מאכלים המחממים את הגוף ויכולים להרבות את הזרע ויבוא לידי קרי, ולכן אין אוכלים שום ובצים. יש מתירים לאכול שום ובצים ⁸בסעודת הבוקר אבל רבנו הזקן אוסר.

מאכלי חלב וכן בשמים וכרכום שגם הם מחממים את הגוף מתירים בסעודת הבוקר בלבד ⁹. אבל אפשר במשך היום לשתות כוס קפה עם מעט חלב ¹⁰.

דגים, יש מתירים רק בסעודת הבוקר ¹¹, ונראה שלשיטת רבנו הזקן מותר לאכול דגים גם בסעודה-מפסקת ¹².

כן אין אוכלים בערב יום כיפור שומשומין כי זה מעלה גרה ולכן יש להיזהר לא לאכול ועכ"פ לא להרבות באכילת טחינה ¹³.

נשים הצמות ביום-הכיפורים (או שאוכלות ביום-הכיפורים פחות מהשיעור) חייבות גם-כן בסעודה זו ¹⁴, וכן יש לחנך בסעודה זו את הקטנים אף שהם אינן צמים ביום-הכיפורים.

מנהגנו שאוכלים קרעפכין ¹⁵, וטובלים פרוסת המוציא בדבש, ונראה שכן עושים בשתי הסעודות ביום זה ¹⁶. מבקשים לעקאח וגם אוכלים ממנו ¹⁷.

טבילת ערב יום כיפור:

כתב השולחן ערוך ¹⁸ שנוהגים לטבול בערב יום כיפור במשך היום. והרמ"א כותב שהטבילה היא משום טומאת קרי ולכן די בטבילה פעם אחת. טעם נוסף מביא המג"א שהטבילה היא משום תשובה כגר המתגייר ואם כן צריך לטבול שלוש טבילות. ולמעשה נוהגים לטבול ארבע טבילות: אחת לטומאת קרי ושלושה משום תשובה.

זמן הטבילה הנהוג הוא לפני תפילת מנחה כדי שהוידוי יהיה בטהרה ובנקיות, וטובלים אחרי חצות ואם קשה לו יכול להקדים את הטבילה החל משעה קודם חצות היום ¹⁹.

מביא המג"א בשם מהרי"ל מנהג לטבול סמוך לכניסת החג, וטבילה זו כדאי שתהיה סמוכה ככל האפשר לכניסת החג ולאמירת הווידוי בכניסת החג ²⁰. כמובן שאפשר לאחר הטבילה לעשות מלאכה ומי שהתנה שיוכל לאכול יכול גם לאכול. מנהג חב"ד לטבול הן לפני מנחה והן סמוך לכניסת החג.

טובלים במקווה לפני תפילת מנחה ²¹ולאחר חצות היום ²².

טבילה זו חשובה יותר מסתם טבילה במשך השנה ולכן מקפידים על חפיפת הזקן והשערות שלא תהיה חציצה וכן גוזרים הציפורניים ²³. כמובן, אין מתרחצים לאחר הטבילה ²⁴.

במשך השנה אפשר לטבול גם במקווה שמימיו שאובין ²⁵(ובתנאי שהם עומדים ואינם זוחלים ²⁶) –אך בערב יום כיפור צריכים לטבול במקווה של מי גשמים ²⁷דווקא כי מים שאובין מטהרים מטומאת קרי אך אהרה כגר המתגייר היא רק במקווה כשר.

מי שאין לו מקווה כשרה או שאינו מסוגל ללכת למקווה מחמת חוליו – יכול לטבול במקווה מים שאובין או ישפוך על עצמו תשעה קבין בבת אחת דהיינו שיעמוד תחת זרם מים וידיו שלובות על ליבו ויזרמו עליו בערך 12 וחצי ליטר מים ²⁸. יש מעריכים זאת ב50 שניות תחת זרם חזק. מים אלו מטהרים מטומאת קרי אך אינם מועילים לטהרה של תשובה כגר המתגייר.

מנחה ואמירת 'על חטא' – לאחר הטבילה ²⁹ומנהגנו ללבוש בגדי שבת כבר בתפילת מנחה כי יום זה הוא יום טוב.

אומרים על חטא לאחר יהיו לרצון הראשון. מי שאוחז באמצע הוידוי מותר לו לענות קדוש..ברוך..ימלוך" ואמן של האל הקדוש.

כתב השולחן ערוך ³⁰שנוהגים ללקות בערב יום כיפור לאחר תפילת המנחה כדי שיתן אל ליבו לשוב בתשובה שלימה מעבירות שבידו.

וכך הוא סדר המלקות: הנלקה עומד מוטה פניו לצפון ואחוריו לדרום כיון שנאמר "מצפון זהב יאתה" היינו שהממון בא מהצפון "ועיקר חטאת האדם היא מהממון, על כן מכניע עצמו לאותו צד להודיע שמשם בא לו החטא³¹" .

מלקים ברצועת עגל ואין צריך שיהא בה רוחב טפח. הלוקה אומר ווידוי אשמנו בגדנו והמלקה אומר פסוקי והוא רחום שלוש פעמים כמנין לט מלקות ³².

מנהג חב"ד ללקות לפני הטבילה ונוהגים שגם הנלקה אומר פסוקי והוא רחום.

כניסת החג

קבלת תוספת החג:

מצוות עשה מדאורייתא ³³להוסיף ביום כיפור מחול על הקודש ולכן צריך לקבל את החג בעוד יום הגברים בקבלה בפה של תוספת החג והנשים על ידי הדלקת נרות. ותוספת זו לא תהיה פחות מ3-4 דקות שלפני השקיעה ³⁴. והעושה מלאכה בזמן זה ביטל מצוות עשה של תוספת יום הכיפורים.

כותב השולחן ערוך שקבלת החג נעשית רק על ידי שמקבל על עצמו את החג ולכן גם כאשר סיים סעודה מפסקת ובירך ברכת המזון – מותר לו להמשיך לאכול ולעשות מלאכה כל זמן שלא קיבל על עצמו את החג. וקבלה זו כותב הרמ"א שצריכה להיות בפה ולא בלב כי "דברים שבלב אינם דברים". וכ"כ למעשה בחזון עובדיה ³⁵.

אך המשנה ברורה ³⁶מביא שיש פוסקים המחמירים שגם עצם ברכת המזון אחרי האכילה מהווה סיום וקבלה של התענית ולכן לכתחילה ראוי להתנות לפני ברכת המזון שאינו מקבל על עצמו את התענית וכך יוכל להמשיך לאכול. וכן הדין אם בדעתו שלא להמשיך לאכול אבל רוצה לאחר ברכת המזון לעשות מלאכה או להתרחץ – לכתחילה לפני ברכת המזון יחשוב או יוציא בפיו שאינו מקבל על עצמו את החג ³⁷.

אמנם אם אמר בפיו שמקבל על עצמו את תענית יום-הכיפורים, ואמר זאת לאחר 'פלג המנחה' – נאסר מיד באכילה ורחיצה וסיכה (וא"כ אינו יכול ללכת למקווה לטבילה שלפני החג), ואפילו אם עדיין לא בירך ברכת-המזון. ואם הוא לבוש בנעלי עור בשעת אמירה זו – מותר לו להמשיך ללובשן עד השקיעה (אבל אם אמר קודם פלג המנחה אין זה נחשב לקבלת החג ומותר באכילה ושאר דברים ³⁸).

ראוי לציין כי מי שאמר בפיו במשך היום שלא יאכל היום עוד, הרי זה נְדר שקיבל על עצמו לא לאכול עוד היום ואסור לו לאכול יותר, אך מותר לו לעשות מלאכה ושאר דברים, כי עדיין לא התחיל אצלו יום-הכיפורים ³⁹.

שטיפת הפה במים מותרת עד כניסת החג, גם אם קיבל עליו את התענית באמירה בפה.

הדלקת נרות:

• פורסים מפה לבנה על השולחן כמו בכל חג.
• מדליקים נרות ומברכים 'להדליק נר של יום-הכיפורים' ובשנה זו תשעז אומרים 'להדליק נר של שבת ויום הכיפורים'⁴⁰. מי שבירכה "להדליק נר של יום-טוב" (ונזכרה לאחר 'כדי דיבור') אינה חוזרת ומברכת "נר של יום-הכיפורים" .

כן מברכים "שהחיינו" וברכת שהחיינו זו היא על "הצום ועל הסליחה שלפני ה' תטהרו⁴¹" .

בדיני הדלקת נרות קיים הבדל בין מנהג אשכנז למנהג ספרד: מנהג אשכנז שמברכים לאחר ההדלקה. לכן בנות אשכנז ידליקו את הנרות כרגיל בכל ערב שבת, ולאחר מכן יברכו 'להדליק נר' וברכת שהחיינו. אבל בנות ספרד הנוהגות לברך לפני ההדלקה, אינן יכולות לברך שהחיינו קודם הדלקה כי ברכת שהחיינו הרי היא כקבלת החג, ומיד נאסרות בעשיית מלאכה, ושוב אינן יכולות להדליק את הנרות. לכן קודם ההדלקה יברכו 'להדליק נר' בלבד, ידליקו נרות, יחלצו את נעלי העור ואז יברכו שהחיינו ⁴².

ואם רוצה האישה לטעום או לעשות מלאכה אחרי ההדלקה, בנות אשכנז יתנו שאינן מקבלות חג בהדלקה ⁴³ויעשו צרכיהם ובנות ספרד יכולות אינן צריכות תנאי אלא רק לא יברכו שהחיינו. וכמובן שלא ישכחו להוסיף מחול על הקודש.

חשוב להיזהר לברך ברכה זו ולא להפסידה. מי שלא בירכה בהדלקת נרות יכולה לברך אחר כך בבית הכנסת עם כל הקהל וכן אפשר לברך ברכה זו במשך כל יום הכיפורים עד השקיעה. וכן מי ששכחה לברך שהחיינו, לאחר סיום ההדלקה ולאחר שהרימה עיניה מהנרות, מברכת עם כל הקהל בבית הכנסת.

• איש המדליק נרות מקבל על עצמו את החג לכל הדברים כיוון שמברך "שהחיינו". כמו כן לכתחילה עליו ללבוש את הטלית ולברך עליה קודם הדלקת נרות. ואם לא עשה כן, יכול לברך על הטלית גם לאחר הדלקת נרות ⁴⁴.

חמשה עינויים

כל דיני יום כיפור מתחילים מכמה דקות לפני השקיעה של ליל י בתשרי ונמשכים עד כמה דקות לאחר צאת הכוכבים במוצאי י בתשרי משום שצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסת היום וביציאתו.

דיני יום כיפור הם איסור עשיית מלאכה, וחמישה עינויים: אכילה ושתיה. רחיצה. סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המיטה ⁴⁵.

על עשיית מלאכה ואכילה ושתיה ישנו חיוב כרת שנאמר "כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה..וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה והאבדתי" וגו', וסתם עינוי הוא אכילה ושתיה כמו שנאמר "ויענך וירעיבך ויאכילך" ושתיה בכלל אכילה.

אבל שאר העינויים נקראים עינוי רק לפעמים ולכן יש לדון האם גם הם אסורים מדאורייתא או שמא הם אסורים רק מדרבנן. הרמב"ם והעיטור סוברים שהם אסורים מדאורייתא ורבים מהראשונים כר"ת ר"י ורא"ש ועוד הסוברים שהאיסורים הם רק דרבנן והפסוקים מהם לומדים שדברים אלו הם עינוי זה רק אסמכתא.

להלכה כתב המשנ"ב ששאר עינויים אסורים מדרבנן ⁴⁶אבל הוסיף שיש להחמיר בהם. ורבנו הזקן כותב (כדברי המג"א) שעינויים אלו עיקרם הוא דאורייתא כי "נאמר שבת שבתון וקבלו חכמים בפירוש הפסוק שבות מכל דבר שנקרא עינוי לפעמים", אבל בכל זאת "איסור דברים אלו מסר הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כמה קולות כמו שהיה נראה בעיניהם להקל".

סיכה ורחיצה

רחיצה⁴⁷

אסור לרחוץ אפילו אצבע קטנה בין במים חמים ובין בצונן, ואיסור זה הוא רק ברחיצה לשם תענוג, אבל הסרת הלכלוך אינה לשם תענוג ומותרת רק אם רוחץ את מקום הלכלוך. כגון יורד לו דם מותר לנקות את הדם וכן אם נתלכלך בבוץ ינקה את מקום הלכלוך.

רחיצה זו להעברת הלכלוך מותרת במים בלבד בלי סבון ⁴⁸. במקרה ששטיפה עם סבון נועדה למנוע הדבקות והעברות חיידקים, מותר לשטוף עם חומר ⁴⁹נוזלי ⁵⁰בלבד, ויש להשתמש בסבון נוזלי ולא בחומר הנספג בידיים בלי שטיפה ⁵¹.

אסור לשטוף עיניים ופנים ביום הכיפורים משום רחיצה אף שרגיל לעשות כך בכל השנה, ומי שהוא איסטניס ומציק לו, כתב השולחן ערוך ⁵²שיכול לשטוף פניו, אבל הרמ"א כתב שנהגו להחמיר ולא לשטף אלא אם כן יש לו לכלוך וצריך להסירו ⁵³.

מטעם זה אסור לרחוץ פניו במגבונים לחים להתרענן כי זה רטוב ונחשב לרחיצה. אבל אם הרטיב מגבת בערב יום כיפור ולא היה בה 'טופח על מנת להטפיח' בערב חג, כגון שניגב ידיו במגבת יבשה בערב החג והיא לא התמלאה במים – מותר להעבירה על הפנים ביום כיפור ⁵⁴.

שטיפת הפה אסורה ביום כיפור ⁵⁵אף שנזהר לא לבלוע כי חוששים שמא יבלע מים ו'חצי שיעור אסור מהתורה' ⁵⁶, וכן אסור לשטוף את הפה מטעם רחיצה ⁵⁷. מי פה מרים שאינם ראויים לאכילה אף שאיסור בליעתם הוא רק מדרבנן כי אינם ראויים לאכילה ואם כן היה מקום להתירם כאשר נזהר לא לבלוע אותם, ובכל זאת יש להימנע להשתמש בהם משום איסור רחיצה.

ומי שהוא מאד איסטניס לשעת השולחן ערוך יש להתיר במי פה מרים כגון מי פה מרוכז (שצריך למהול אותו במים והוא משתמש במי פה בלי תוספת מים). ולדעת הרמ"א שנהגו להחמיר גם באיסטניס אין להתיר ⁵⁸.

נטילת ידיים

הנכנס לבית הכסא ביום כיפור, בצאתו נוטל ידיו פעם אחת בכל יד עד קשרי אצבעותיו. דין זה הוא בין אם נכנס בליל יום כיפור או יומו כשעדיין צריך להתפלל שמונה עשרה, ובין אם נכנס בליל יום כיפור אחר תפילת שמונה עשרה ⁵⁹. אמנם הגרש"ז אוירבעך ⁶⁰ובחזון עובדיה ⁶¹כתבו שיטול שלוש פעמים לסירוגין עד קשרי אצבעות.

בבוקר נוטלים ידיים ג' פעמים לסירוגין עד קשרי אצבעות (הן ליד המיטה והן אח"כ לפני ברכת על נטילת ידיים), "ולא יכוין להנאת רחיצה רק להעביר רוח רעה מעל הידיים".

לאחר שניגב את ידיו במגבת, יעביר את המגבת על העיניים "להעביר מהם חבלי שינה". אם יש לכלוך ממש בעין יכול להעביר עם מים כדרכו בחול.

כהנים נוטלים ידיהם לפני נשיאת כפיים עד הזרוע כי כן היה קידוש הידיים של הכהנים בבית המקדש ואינם מתכוונים בזה לתענוג, אבל יטלו ידיהם רק פעם אחת בכל יד ולא שלוש פעמים.

סיכה

• לאחר שהתחיל החג, הן אם נכנס החג בפועל והן אם קיבל על עצמו את החג בעוד יום וכגון נשים המדליקות נרות החג ומברכות שהחיינו בשעת ההדלקה, אין להשתמש בסבון ושמפו, קרמים למיניהם ואיפור שיש בהם ממשום סיכה. כמו כן, החל מזמן זה אין להשתמש בבושם ובכל סוגי הדאודורנט (ספריי⁶², גוש⁶³, ואפילו נוזלי בלי ריח הנועד רק כדי להפיג ריח רע ⁶⁴).

אבל אפשר לשים דיאודורנט ובושם מערב חג והריח נשאר בתוך החג.

נעילת הסנדל

לדעת השולחן ערוך אסור ללבוש נעל מעור ורק נעל מעור נקראת נעל שנאמר ביחזקאל (טז פסוק י) "ואנעלך תחש" ותחש הוא עור כמו שכתוב בפרשת המשכן "עורות תחשים". אבל כל מה שאינו מעור לא נקרא נעל אלא בגד ומותר.

אבל ישנה דעה נוספת בראשונים שנעל עור אין הולכים בה כי אין מרגישים בה את הקרקע ואין זה עינוי משא"כ בשאר נעליים שמרגישים בהם את הקרקע ויש בזה עינוי.

ולפי זה דנו הפוסקים האם מותר ללכת בנעליים רגילות נוחות שאין מרגישים בהם את הקרקע וכותב המשנה ברורה ⁶⁵שאין למחות ביד המקילים אבל מי שיכול יש לו להחמיר וללכת רק בנעלים פשוטות שמרגישים בהם את הקרקע ⁶⁶.

ולפי זה דנו פוסקי זמנינו האם מותר ללכת בקרוקס או שמא הם נעליים רגילות ונוחות שאין מרגישים בהם את הקרקע. ויש מחמירים בזה.

נעל או סנדל שיש בהם עור בגוף הנעל, בסוליה או בעקב – אין ללכת בהם ביום כיפור ⁶⁷. נעל או סנדל שיש בהם פסי עור ליופי, ודבר זה אינו חלק מגוף הנעל, מותר ללבוש זאת ביום כיפור. אבל אם חלק העור נמצא בסוליה או בעקב – אין ללבוש ⁶⁸.

מי שיש לו בעיה ברגליים וחייב ללכת רק עם סוג נעל מסוים ונעל זו עשויה מעור ואינו יכול ללכת עם נעל אחרת – מותר ללבוש נעל זו⁶⁹. אבל כשיבוא לביתו או לבית הכנסת יחלוץ את נעליו מיד בכניסה ויצניע את הנעליים משום כבוד בית הכנסת ⁷⁰.

יולדת בתוך שלושים יום ללידתה וכן חולה שאין בו סכנה, לכתחילה כדאי שילבשו נעל שאינה מעור, אך אם מפני סיבות בריאותיות כגון קור יכולים ללבוש רק נעל זו מעור – יכולים להקל ולנעול כרגיל ⁷¹.

בברכות השחר מברכים 'שעשה לי כל צרכי' וברכה זו היא ברכת השבח על נעילת נעליים. ביום כיפור שאין לובשים נעליים, נחלקו הפוסקים אם מברכים ברכה זו: מחד, אסור ללבוש נעליים היום. ומאידך, ברכה זו נתקנה על סדר העולם שלובשים נעליים וגם אם היום אסור ללבוש נעליים, בכל זאת אפשר להודות ולשבח על עניין המנעלים (על דרך שגם מי שלא שמע תרנגול קורא מברך הנותן לשכוי בינה). ועוד טעם שהרי אפשר ללבוש ביום כיפור נעלי בד.

ולהלכה כתב האריז"ל שלא לברך וכן פסק הבן איש חי ⁷², וכן הוא מנהג חב"ד שאין מברכים עד למחרת וכ"כ הגר"א⁷³ . ויש פוסקים שכן מברכים ברכה זו וכך כתב המשנה ברורה ⁷⁴וגם מבני ספרד יש הנוהגים לברך ברכה זו וכך הכריע גם בחזון עובדיה ⁷⁵.

דיני הרחקות

כתב השו"ע⁷⁶ שמתחילת יום כיפור ועד סיומו אסור לגעת באשתו כמו בימי טומאתה וכן צריכים להרחיק את המיטות. וכן נוהגים ביום כיפור כל דיני הרחקות של הושטה מיד ליד וכו' ⁷⁷.

ויש מקילים בהושטה או בנגיעה שאינה של חיבה אם יש צורך גדול בזה ⁷⁸, ומנהגנו להחמיר.

אכילה ושתייה ביום-הכיפורים⁷⁹

נאמר בתורה בפרשת אחרי מות "בעשור לחודש תענו את נפשותיכם" ובפרשת אמור מזהירה התורה "כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה" וסתם עינוי הוא עינוי המענה את הנפש וזהו אכילה ושתיה ⁸⁰. וכך נאמר בתורה "ויענך וירעיבך" היינו שעינוי הוא רעב (ושתיה בכלל אכילה⁸¹) .

וטעם איסור אכילה ושתיה ביום כיפור כותב הרמב"ם⁸² "ענין צום כיפור טעמו ברור למתן רעיון התשובה והוא היום שירד בו אדון הנביאים בלוחות שניות ובשרם במחילת החטא הגדול, ונעשה אותו היום לעולם יום תשובה ועבודה בלבד. ולפיכך נמנעה בו כל הנאה גופנית וכל עסק בתועלת גופנית, כלומר עשיית כל המלאכות. ונצטמצמו בו על הווידויים כלומר ההודאה והחטאים". כלומר, יום כיפור הוא היום שבו ירד משה עם הלוחות השניות ובישר שהקב"ה מחל על חטא העגל ויום זה נקבע לתשובה ולכן נמנעים בהנאות הגוף ועוסקים רק בוידוי ותשובה.

מהי הגדרת האכילה ושתיה? האם כל טעימה אסורה או רק כאשר האדם שבע?

מאחר ואיסור אכילה נלמד מדין עינוי, לכן האכילה האסורה היא לא אכילה שאדם שבע בה אלא אכילה שבה מתיישבת דעתו של האדם והוא מפסיק להיות מעונה. וקיבלו חכמים הלכה למשה מסיני שהכמות שבה מתיישבת דעתו של אדם היא 'ככותבת הגסה', דהיינו אוכל מוצק בכמות של כ-30 גרם (שני שליש פרוסת לחם פרוס). וכשחייבים לאכול יותר – ניתן להקל עד 38 גרם⁸³.

30 גרם אלו נמדדים במשקל ומותר לשוקלם בחג ⁸⁴(וכבר שיערו המודדים שהכמות המותרת היא הכמות הממלאת קופסת גפרורים קטנה ויכול לשער לפי זה).

ודבר מעניין מציינת הגמרא, שאף שישנם אנשים גדולים שצריכים לאכול הרבה אוכל, ויש אנשים קטנים שמספיק להם מעט אוכל, מכל מקום שיעור ככותבת הוא שווה "בין לננס בין לעוג מלך הבשן, לפי שכל אדם כשירעב תתיישב עליו דעתו באכילה בשיעור הזה, אלא שעוג מלך הבשן תתיישב דעתו מעט, ושאר כל אדם תיישב דעתם הרבה".

גם בשתייה צריך שכמות השתייה תיישב את דעתו של האדם השותה. וקיבלו חכמים שכמות השתייה המיישבת דעתו של אדם ומוציאה ממנו את העינוי הוא בשתיית 'מלוא לוגמיו' כלומר כמות השתייה שאדם ממלא בתוך פיו בצד אחד של הפה והלחי מתנפח וכל מה שנכנס באותו צד זהו הכמות האסורה בשתייה. ודבר זה משתנה בין אדם לאדם ומי שגדול והפה של גדול – ממלא יותר שתיה והקטן ממלא פחות. באדם ממוצע (איש ואישה) שיעור מלוא לוגמיו הוא 40 סמ"ק אך צעירים שפיהם קטן יותר, צריכים לשער לפי הכמות שהם יכולים להכניס בפה שלהם ולכן עליהם לשתות רק 30 או 35 סמ"ק⁸⁵ .

לצורך מדידת כמות זו של השתייה המותרת, מותר למדוד בחג בבקבוקי תינוקות (עם סימוני כמויות) או להשתמש במזרק. אפשרות נוספת היא שלפני החג ימלא החולה את אחת מלחייו במים ואחר כך יחזיר זאת לתוך כוס חד-פעמית ויסמן על גבי הכוס עד היכן מגיעים המים וכך יידע במשך החג למלאות מים עד לאותו מקום; ועד כמות זו הוא שיעור השתייה המותר לו.

ונמצא שישנו הבדל גדול בין אכילה לשתיה: באכילה תמיד מתיישבת דעתו של האכול בככותבת, אבל בשתיה זה תלוי בכל אחד לפי גודלו ⁸⁶.

כיון שהאכילה צריכה להיות כזו שמיישבת דעתו של אדם, לכן אם אכילה ושתיה לא מצטרפים לכמות האסורה כי הם אינם מיישבים דעתו של אדם. אבל פרוסת לחם עם ממרח ואפילו מלפפון חמוץ עם מעט המים שעליו – כן מצטרפים לכמות האסורה כי הכל נחשב לאוכל.

והנה, אף שהאיסור מהתורה הוא אכילה ושתיה המבטלות את העינוי בכמויות הנ"ל, מכל מקום גם בכמות פחותה מזה אסור מדאורייתא וזאת משום שגם 'חצי שיעור אסור מדאורייתא'.

אמנם כשאין ברירה וכגון חולה שיכול להיות לו סכנה או אנשים מבוגרים שאינם מסוגלים לצום כי הצום יביא אותם לידי סכנה ⁸⁷, מותר להם לאכול או לשתות פחות מהכמות המבטלת את העינוי. ואם שיעורים אלו לא מספיקים להם – יאכלו כמה שצריכים ⁸⁸.

כלל נוסף ישנו באכילה של איסור ביום כיפור, והוא שהאכילה חייבת להיות אכילה של הנאה. ותנאי זה מתבטא בשתיים: א. מצד האדם האוכל. ב. מצד האוכל עצמו.

האדם האוכל חייב לאכול בצורה שיהנה באכילה אבל אם בערב יום כיפור מילא כרסו במאכלים שונים והוא מלא לגמרי, ובליל יום כיפור הוא מתיישב לאכול שוב ארוחה – אכילה זו נקראת אכילה גסה והיא מזיקה לאדם ולא מהנה אותו ובאכילה זו הוא עדיין נקרא מעונה ולכן היא אינה אסורה מדאורייתא (אבל עדיין אסורה מדרבנן). אבל אם יישב לאכול גלידה – זה עדיין אכילה של הנאה..

כמו כן האוכל עצמו צריך להיות ראוי לאכילה ואם אוכל דברים שאינם ראויים לאכילה – אין זה אכילה האסורה מדאורייתא. ואוכל שאינו ראוי הכוונה לדבר שאינו ראוי לאכילה בכלל או שאינו ראוי לאכילה במצב הזה כי צריכים עוד להכין אותו ובמצבו עכשיו הוא יוצר דחיה אצל כל אחד. לדוגמא שתיית חומץ חזק, שתיית תמצית תה מרוכזת, מים עם אבקת סודה (לא סודה רגילה), כל אלו הם דברים שאינם ראויים כמו שהם ואכילתם אסורה רק מדרבנן.

כלל נוסף ישנו בישוב דעתו של אדם, וזה תלוי במהירות הזמן שהאדם אוכל. כי אם יאכל 30 גרם במשך חצי שעה זה לא יישב את דעתו ועדיין נשאר מעונה. ופרק הזמן שבו האכילות מצטרפות נקרא 'כדי אכילת פרס' היינו זמן שלוקח לאכול חצי ככר לחם (והכוונה היא לככר של התורה שיש בו שיעור 'חלה' ולא ככר שלנו). ואם עבר זמן זה בין אכילה לאכילה – הם אינם מצטרפים והאכילה השניה נחשבת לאכילה חדשה.

וכאן נחלקו הפוסקים כמה הוא השיעור הזה, והמחמירים סוברים שהוא תוך 9 דקות ולכן יש לאכול עד כמות זו של כ-30 (או 38) גרם ולחכות 9 דקות מסוף אכילה זו, ואחר-כך להתחיל לאכול שוב כמו זו.

יש דעות המקילות יותר ובשעת הדחק, כאשר חייב לאכול ולשתות עוד, יצמצמם את זמן ההמתנה בין האכילות וימתין 8 דקות מסוף האכילה הראשונה עד לתחילת האכילה השנייה. ואם אין זה מספיק – יחכה 7 דקות ויכול לרדת עד 6 דקות ⁸⁹. והחתם סופר ⁹⁰כתב בשעת הדחק גדול להקל עד 2 דקות מסוף אכילה ראשונה לתחילת אכילה הבאה.

בעניין הפסק השתיה נחלקו הרמב"ם והראב"ד: לדעת הרמב"ם אם מפסיק בין שתיה לשתיה בפרק זמן שלוקח לשתות רביעית-86 סמ"ק, אין התשיות מצטרפות וכל שתיה נחשבת כשתיה חדשה. אבל לדעת הראב"ד, צריכים לחכות בין שתיה לשתיה כמו באוכל – כדי אכילת פרס.

ולהלכה לכתחילה מחכים כדי אכילת פרס ומפסיקים 9 דקות מסוף שתייה לתחילת שתייה ⁹¹. ואם אינו מסוגל לחכות 9 דקות – יצמצם את זמן ההמתנה ל-8 דקות ואחר כך עד 6 דקות כמו באכילה (כנ"ל). במקרה שהמתנת 6 דקות בין שתיה לשתיה, אינה מספיקה וצריכים לשתות כרגיל, ינסו להפסיק 2 דקות ⁹²בין שתיה לשתיה ⁹³. ויש מתירים עד הפסק של חצי דקה. היתרים אלו הם גם לאשכנזים וגם לספרדים [^94].

חשוב להדגיש שדין זה של המתנת 2 דקות או פחות, הוא רק בשתיה ולא באכילה [^95]!

תרופות

לאור זאת יש לדון בלקיחת תרופות.

ותחילה חשוב להדגיש: חולה שאין בו סכנה כגון שחייב לשכב במיטה עקב חולשה גדולה או מיגרנה חזקה או שיש לו חום גבוה (מעל 38 מעלות חום), כל אלו חייבים לצום ביום הכיפורים.

אכילה ושתיה (הן לפי שיעורים והן יותר מכשיעור), נעשית על פי הוראת הרופא הקובע שהצום יכול להזיק לחולה, ובמקרה זה צריך החולה לאכול גם אם חושב שאינו צריך לאכול[^96]. חולה המחמיר על עצמו לצום על-אף הוראת הרופא והרב כי עליו לאכול, עליו נאמר "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". וכמו כן, "כל מקום שמותר לאכול ואינו רוצה לאכול מאכילין אותו בעל כורחו[^97]" .

במקרה שהחולה מרגיש מעצמו שחייב לאכול (ואפילו אם הרופא אומר שלדעתו אין החולה זקוק לאכילה [^98]) - יאכל כפי השיעורים, ואם מרגיש שאין כמות זו מספיקה לו – יאכל כמה שצריך "עד שיאמר די[^99]" .

לכתחילה יש להתייעץ עם רופא ירא שמים המבין את חומרת הצום, כי יתכן שרופה שאינו שומר מצוות מתיר לחולה לאכול אף שבאמת אין צורך ממשי בכך והחולה עם מעט מאמץ או שכיבה במיטה היה יכול לצום כרגיל. אמנם אם אין בנמצא רופא שומר מצוות, ישאלו רופא שאינו שומר מצוות או להבדיל רופא גוי ויעשו כדבריו. אמנם אם האכילה או השתיה לא תוסיף בריפוי ואין חשש שבהימנעות מאכילה ושתיה יבוא לידי סכנה – אסור לאכול.

ויש להתייעץ עם הרופא האם צריך גם לאכול וגם לשתות. האם צריך לאכול כמות גדולה או די בשיעורים. כמה פעמים ביום צריך לאכול או לשתות [^100].

מאחר והאכילה, אפילו פחות מהשיעור, היא איסור דאורייתא, לכן מי שההליכה לבית-הכנסת תגרום לו שיצטרך לאכול או לשתות פחות מהשיעור – עליו להימנע מללכת לבית-הכנסת. ואפילו אם בלאו-הכי אוכל ושותה פחות מהשיעור, מכל-מקום אם על-ידי ההימנעות מההליכה לבית-הכנסת הוא ישתה או יאכל פחות פעמים במשך יום-הכיפורים – גם-כן עליו להימנע מללכת לבית-הכנסת.

כאשר חייבים לקחת תרופה כגון חולה שחייב לשכב במיטה ורוצה לקחת תרופה להקל את חוליו, וכן תרופות המיועדות לחולי שיש בו סכנה או המיועדות לכך שהחולה לא יבוא לידי סכנה, כגון תרופות לשמירת לחץ-דם, סכרת, בעיות לב, כליות, תרופות פסיכיאטריות שחייבים לקחתן כל יום [^101].

כאן יש לשים לב אם התרופה אין בה טעם או שהיא מרה, היא אינה ראויה לאכילה ואין זה אכילה המבטלת את העינוי ומיישבת דעתו של אדם וזה רק אסור מדרבנן. ובמקום חולי התירו חכמים. ותרופות אלו יש לבלוע ללא מים.

אם התרופה אינה מרה (גם אם אינה מתוקה ממש) – יש לעוטפה בחתיכת ניר (כטישו וכדומה) או ניילון [^102]ולבולעה כדי שלא ירגיש את טעם התרופה.

מי שאינו יכול לבלוע את התרופה ללא מים – ירסק את התרופה במעט מים (פחות מ35 סמ"ק[^103] ), באופן שהמים נשארים מרים מהתרופה ואין בהם הנאה [^104]. אם אינו יכול לעשות גם כך, וכגון תרופות שאי-אפשר לרסקן במים – יערבב בתוך מעט מים דבר מר כאבקת סודה לשתייה (לא 'מי סודה') או תמצית תה מרוכזת ועל-ידי זה המים נפגמים, ויבלע את התרופה וישתה את המים. וכן אם התרופה יש בה טעם ואינו יכול לעטוף אותה – ירסק אותה במים וישים במים משהו מר. דבר מר הכוונה לדבר הגורם לדחייה וסלידה בשתייתו ואין צריכים שיהיו מרים עד שיסבול ויקיא מהמים האלו. כמובן שמים כאלו שמרוסק בהם תרופה או שהמים מרים – אין מברכים עליהם כלל [^105].

חולה שהתחיל לקחת אנטיביוטיקה שלוש פעמים במשך היום, וכבר ירד החום – לא יבלע תרופה בתוך החג, כי לא יבוא לידי סכנה אם יקח פעם אחת לפני כניסת החג ופעם שניה בצאת החג ויפסיד לקיחה אחת. אבל הלוקח אנטיביוטיקה ועדיין לא ירד החום, שאם יפסיד לקיחה אחת יכול לבוא לידי סכנה – מותר לקחתן לכתחילה ביום-הכיפורים ואין צריך לחכות עד שחס-ושלום ירגיש לא-טוב.

כמו כן, ישנם רופאים המורים לחולים לאכול משהו עם התרופה כדי שהתרופה תיספג היטב ולא תזיק לקיבה. ובדרך כלל אין בעיה לקחת תרופה פעם אחת על בטן ריקה והסכנה היא רק בלקיחה קבועה (ורצוי להיוועץ עם רופא).

אדם בריא אסור לו לקבל עירוי נוזלים להקל את הצום היות ומכניס לגופו משקים ואכילה שלא כדרך הרגילה היא איסור מדרבנן. אבל חולה אפילו שאין סכנה יכול לקבל עירוי נוזלים.

תרופות שאינן חובה, אסור לבולען ביום-הכיפורים ואפילו אם בולע אותן בלי שתייה כלל.

המתקשים לצום יכולים לקחת לפני הצום כדורים המועילים לצום או מדכאים את התיאבון [^106].

אכילה ושתייה ביום-הכיפורים הם איסור דאורייתא. המברך בטעות על אוכל או שתיה כמובן שאינו טועם, אך אומר מיד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כדין כל ברכה לבטלה [^107].

נטילת ידיים וברכות

• האוכל ביום כיפור אינו מקדש על היין ואינו בוצע על 'לחם משנה' (אף אם אוכל לחם) "שלא תקנו חכמים דברים אלו ביום הכיפורים[^108]" .
• האוכל פת ביום-הכיפורים, נוטל ידיו כדרכו עד הזרוע [^109].
• האוכל פחות מהשיעור, אם אוכל לחם – נוטל ידיים ואינו מברך "על נטילת ידיים" (כי ברכה זו נתקנה על אכילת כביצה ומעלה), אך מברך "המוציא". אבל אם אוכל כמה כזיתים כגון שאוכל 30 גרם ומחכה 9 דקות (או פחות ואוכל שוב 30 גרם – מברך על נטילת ידיים [^110].
• האוכל לחם כזית מברך ברכת המזון [^111]ואומר "יעלה ויבוא[^112]" , ואם חל יום כיפור בשבת אומרים גם 'רצה' [^113]. המברך ברכת המזון ושכח לומר יעלה ויבוא או רצה ונזכר קודם שהתחיל ברכה רביעית – אומר ברכה קצרה, ואם התחיל ברכה רביעית אינו חוזר לראש ברכת המזון. ונראה שכן הדין גם אם שכח 'רצה' [^114].

האוכלים בדיוק את הכמות המותרת באכילה ודי להם באכילה אחת פעם אחת, מברכים ברכה ראשונה ובסיום האכילה מברכים ברכה אחרונה, וזאת כיוון שחיוב ברכה אחרונה הוא על כזית 27 גרם והכמות המותרת באכילה היא כמות גדולה יותר. אך כמובן שאם אכלו פחות מכזית – אין מברכים ברכה אחרונה [^115].

אם בסיום האכילה הראשונה מעוניינים להמשיך לאכול את השיעור המותר לאחר המתנת הזמן המפסיק בין האכילות (דהיינו 9 דקות ובדוחק גדול עד 6 דקות כפי שהבאנו לעיל), לא יברכו ברכה אחרונה ולאחר שיעבור זמן ההמתנה – יאכלו שוב בלי ברכה ראשונה, וכך יעשו כל זמן שרוצים להמשיך את האכילות של השיעורים. כאשר יסיימו את האכילות, דהיינו שיחליטו שמספיק להם אכילות אלו ואין להם צורך באכילה נוספת – יברכו ברכה אחרונה [^116]ויש לברך אותה מיד בסיום האוכל ולא להשתהות [^117].

אם החליטו לסיים את האכילות ולא בירכו ברכה אחרונה, והתעורר צורך לאכול מחדש – נחשב הדבר שהאכילה הקודמת התעכלה לגמרי ואי אפשר לברך עליה ברכה אחרונה, והאכילה עכשיו שרוצה לאכול היא אכילה חדשה וצריך לברך עליה שוב ברכה ראשונה [^118].

אם אכלו פחות מכזית ומחכים את זמן ההמתנה ואוכלים שוב פחות מכזית – אין מברכים באכילה השניה ברכה ראשונה כי היא המשך של האכילה הראשונה, וכן אין מברכים ברכה אחרונה כי כל אכילה הייתה פחות מהשיעור ושתי אכילות בהפסק זמן של 'אכילת פרס' אינן מצטרפות לאכילה אחת לחייב ברכה אחרונה [^119].

השותים כל כמות שהיא אינם מברכים ברכה אחרונה כי חיוב ברכה אחרונה על שתיה הוא רביעית שלמה בתוך שיעור 'אכילת פרס' [^120], וכמות השתיה המותרת ביום כיפור היא פחות מהשיעור החייב בברכה האחרונה. אם רוצים להמשיך לשתות לאחר המתנת זמן ההפסק – ישתו שוב בלי ברכה ראשונה, ושתי השתיות אינן מצטרפות לחיוב ברכה אחרונה כי יש ביניהם הפסק זמן כנ"ל באכילה.

אם שותים כל 2 דקות, וכמות השתיה מצטרפת לרביעית [^121], צריכים לברך 'בורא נפשות' [^122], וברכה זו תהיה בסיום השתיה.

אם החליטו לסיים לשתות, ומתעורר צורך לשתות שוב – מברכים שוב ברכה ראשונה כיוון שהשתיה הראשונה התעכלה והסתיימה ועכשיו מתחילה שתיה חדשה [^123].

דיני הצום למעוברת

מעוברות, מן הדין משלימות את הצום [^124]. ונקראת מעוברת משעה שיודעת על הריונה ואפילו בתוך מ' יום ראשונים.

לכתחילה צריכות לנוח כל הצום כדי לא להגיע למצב סכנה. אם מצב הריונה בעייתי, לא תתחיל לצום אלא כבר מתחילת הצום תשתה לשיעורים (ובדרך כלל די בשתיה ואין צורך באכילה). וכגון שהיא בשמירת הריון או במעקב בשל קיצור צוואר הרחם, הפריית מבחנה בתחילתו והריון תאומים בשלבים מאוחרים. חום גבוה אנגינה ודלקות שונות. אישה שעברה הפלות תכופות (2 רצופות), דימום בהריון זה אחרי שבוע 12 (גם אם הדימום כבר חלף). היסטוריה של לידות מוקדמות (לפני שבוע 36). מרגישה יבשה כתוצאה מהקאות ושילשולים. מוגלובין נמוך (מתחת ל9). צירים מוקדמים. בעיות לחץ דם. סכרת הריון. דימום קל שהתחיל לפני הצום. בכל אלו יש לשתות שיעורים כבר מתחילת הצום.

אם מרגישה טוב והתחילה את הצום והופיעו התסמינים הבאים – עליה להפסיק את הצום לגמרי (ואם יש רב במקום תשאל אותו וכן אם יש רופא תתייעץ איתו).

התסמינים הם: חולשה גדולה. כאבי ראש או כאבי עיניים חזקים. סחרחורות או שחור בעיניים (כאשר אין רגילות לזה). איבוד נוזלים על ידי הקאה. בטן קשה, כאבי בטן וגב (בחלק התחתון) או לחץ חזק לתוך האגן. דימום אפילו קל (שהתחיל עכשיו בצום). אם יש צירים מוקדמים (לפחות חמש בשעה).

אם מרגישה שינוי בתנועות עובר, תשנה תנוחה ותנוח ותמתין שעה, ואם אין שינוי – תפסיק את הצום.

כמובן שבמקרה שמתחיל דימום חזק או ירידת מים, צירים חזקים ותכופים או שאינה מרגישה כלל תנועות עובר על אף שתיה מרובה – חייבים לנסוע לחדר לידה בהקדם האפשרי.

במקרים גבוליים כאשר לא יודעים האם באמת צריכים לשתות או זה רק דמיון וכו', אפשר לשתות תחילה דבר מר כגון תה חזק מכמה שקיקים או מים עם אבקת סודה לשתיה מי רוזמרין/שיבה, מי קליפת רימון מי חילבה. ותשתה מהם פחות מהשיעור[^125]. ואם לא עוזר תשתה כשיעור [^126]. ואם לא עוזר תשתה מים פחות מהשיעור [^127]ועדיף דברים מזינים כמיצים וכדומה.

מעוברת בחודש תשיעי תצום, כי אין סכנה אם תלד. אם מתחילים צירים ואינה מסוגלת לסבול אותם, יכולה לשתות לפי השיעורים המפורטים לעיל, וכאשר ישנם צירים סדירים המתקדמים ללידה, יכולה לאכול ולשתות כדרכה כמה שצריכה ובתנאי שבאמת מרגישה שצריכה לאכול או לשתות או שהרופא אומר שצריכה לאכול או לשתות. ויש אומרים שאם יש צירים תכופים בערך כל 5 דקות ציר – עליה לשתות הרבה כדי להגיע עם נוזלים ללידה.

דיני הצום למניקה

מינקת חייבת לצום.[^128] . אם חוששת שלא יהא לה מה לתת לתינוק – צריכה לתת לו תחליפים או תכין חלב לפני החג. ויש להרגיל את התינוק לפני החג לקחת תחליפי חלב.

במקרה שהתינוק יונק בהנקה מלאה ואין שום ברירה – תשתה ותאכל כשיעורים המפורטים לעיל כיוון שהתינוק יכול להגיע לפיקוח נפש. וכמובן שעליה להישאר בבית ולשכב ולנוח ורק לאחר מכן, אם אין ברירה – תשתה ותאכל כשיעורים. אם די לא בשתיה אינה יכולה לאכול. וכדאי שתשתה בירה שחורה המגבירה את החלב.

מי שאינה יכולה להניק וחייבת לשאוב בחג דווקא, תכין משאבה חשמלית עם שעון שבת, ולפני שהחשמל נדלק תניח את המשאבה על עצמה ותהדק אליה עם בגד ולא תיגע במשאבה וכשהחשמל ידלק המשאבה תשאב מעצמה. וכן תכוון את השעון שיפסיק לעבוד לכמה דקות ואז תעביר את המשאבה לצד השני ותתפוס אותה כנ"ל. ודבר זה עדיף משימוש במשאבה ידנית כיוון שאינה עושה מעשה בידיים אלא השאיבה היא ב'גרמא'. וכמובן שכל זה הוא רק במקום שאין אפשרות אחרת והתינוק יכול לבוא לידי סכנה.

ויש להעיר שבשארית יהודה סימן טו פסק על פי ששמע מרבנו בסוגית כדי אכילת פרס, שאפשר להקל בחולה שיש בו ספק סכנה להמתין כשיטת הרמב"ם בזמן של שתיית רביעית, ויש לדון בלשונו שם אם כוונתו להקל לכתחילה כשיטת הרמב"ם להמתין רק שיעור שתיית רביעית ואינו חושש לשיטת הראב"ד לחכות כשיעור אכילת פרס, ואם כן דברים אלו אינם תואמים את ההכרעה בשוע"ר. [^94]: וכך כותב השו"ע תריח ס"ח שאם א"א לחכות כדי אכילת פרס יחכו כדי שתיית רביעית. [^95]: ויש להעיר שבספר המנהגים ת"ב עמוד 45 כתב כ"ק אדמו"ר שיעור האכילה בתשעה באב (ובהערה כתב שדין זה נלמד מיוכ"פ כי רבנן תקנו כעין דאורייתא), וכתב שם תחילה שבד' צומות שיעור האכילה הוא ככותבת ולא הזכיר כלל דין שתיה שהיא ב'מלוא לוגמיו, ואחר כך הביא הדעות באורך זמן אכילת פרס 6-9 דקות. ומכל שכתב שיעור אכילת פרס בהמשך לדין אכילה ככותבת, יתכן שכוונתו שם ששיעור אכילת פרס זה הוא רק לאכילה ולא לשתיה, ובאמת לשתיה אפשר להקל כשיטת הרמב"ם בשיעור שתיית רביעית. [^96]: תריח ס"ב. [^97]: תריח סי"א-יב. [^98]: תריח ס"א. [^99]: תריח סט"ו. [^100]: כיוון שכל אכילת ככותבת וכל שתיית מלוא לוגמיו היא איסור (ופחות מהשיעור גם אסור מדין 'חצי שיעור') ואין אומרים שכבר שפתח את הצום ומותר לו לאכול ולשתות כאוות נפשו.. [^101]: היתר לקיחת תרופה לחולה שאין בו סכנה מובא באחרונים ראה שדי חמד מערכת יוכ"פ סימן ג אות ח בשם הרבה פוסקים, וכ"כ בשש"כ פל"ט ס"ח שהתרופה אינה ראויה לאכילה רגילה אלא מיועדת לתרופה ובולע אותה ואין כאן הנאת חיך או הנאת מעיים, ובפרט אם התרופה היא מרה שודאי אין בה הנאה, ואיסור אכילה בדבר שאין בו הנאה הוא רק מדרבנן (שו"ע תריב ס"ו ושוע"ר שם ס"ו ומשנ"ב שם סקט"ו), והתירו איסור דרבנן לצורך חולה. [^102]: שש"כ פל"ט ס"ח בשם הגרש"ז אוירבעך. [^103]: שאז זה היתר של חצי שיעור באיסור דרבנן. [^104]: מים מרים אלו שאינם ראויים לשתיה רגילה הם רק איסור דרבנן והתירו לצורך חולה. [^105]: רד סי"ד. [^106]: ראה גם בשולחן מנחם ח"ג עמוד קנה. [^107]: סדר ברכה"נ פ"ט ה"י. [^108]: תריח סי"ח. ולהעיר שגם האוכל ביוכ"פ שחל בשבת אין לו חיוב לאכול כזית פת מדין עונג שבת כי אין מצוות עונג שבת ביום זה (וראה בעניין זה בצ"צ או"ח סימן לו ובתורת מנחם התוועדויות יום שמח"ת תשיט עמוד 156). [^109]: כן כתבו האחרונים כיוון שאין זה רחיצה של הנאה וכמו שעושים הכוהנים. [^110]: כי אוכל שני כזיתים וכל כזית בתוך אכילת פרס - סדר נטילת ידיים לסעודה סי"ח. [^111]: סדר ברכה"נ פ"ב ה"א. [^112]: שולחן מנחם ח"ג עמוד קנז. [^113]: כל זה בשוע"ר תריח סי"ח. ובעניין אמירת יעלה ויבוא לשיטת רבנו בסידור, נחלקו בשער הכולל וספר פסקי הסידור, וממכתב כ"ק אדמו"ר בשולחן מנחם ח"ג עמוד קנז נראה שכן אומרים. [^114]: שוע"ר קפח סי"א כותב רבנו שאם התחיל "ברכת הטוב והמטיב אינו חוזר שהרי אין ברכת המזון חובה לו מחמת קדושת היום אלא מחמת חוליו" ונראה שכן הדין גם ל'רצה' כי ביום זה אין לו חיוב לאכול משום כבוד שבת. ועצ"ע.

[1] סדר ברכה"נ פ"ח ה"א. [^115]: סדר ברכה"נ פ"ח ה"א. [^116]: ע"פ סדר ברכה"נ תחילת פ"ה שכל זמן שחושב להמשיך לאכול הוי סעודה אחת עד ש'גמר בלבו' לא לאכול עוד. ולהעיר שבסו"ס קפד כתב רבנו ש"הרוצה לפטור שתי אכילות בברכה אחת ושהה בנתיים כשיעור עיכול, צריך חזור ולברך" ונראה שכאן אין דין זה כי 'שיעור עיכול' הוא כששבע מהאכילה הראשונה וחוזר ונהיה רעב (ראה בסדברכה"נ סוף פ"ה), וכאן הוא באמצע האוכל ועדיין לא סיים את האכילה הראשונה. [^117]: כיוון שאכילות אלו אינן משביעות ובסימן קפד ס"ג מביא רבנו מחלוקת בדין אכל ולא שבע וסיים האכילה מתי נחשב שהסתיימה האכילה הראשונה ועד מתי יכול לברך ברכת המזון וכותב שם "לכן לא ישהה כלל אחר אכילה מועטת קודם ברכת המזון". [^118]: סדר ברכות הנהנין סוף פ"ה וסו"ס קפד. [^119]: סדר ברכה"נ פ"ח ה"ב. [^120]: סדר ברה"נ פ"ח ה"א,ב. [^121]: וזה קורה כאשר שתו שלוש פעמים בתוך 6-9 דקות, כי רביעית היא 86 סמ"ק ובכל פעם מותר לשתות עד 40 סמ"ק. [^122]: כיון שיש כאן שתיה של רביעית בתוך אכילת פרס. ובשארית יהודה סימן טו הביא ששמע מרבנו שלענין ברכות הנהנין ההפסק בין שתיה לשתיה הוא אכילת פרס ולענין יוכ"פ שיטת הרמב"ם היא שההפסק הוא כדי שתיית רביעית, עיי"ש. [^123]: סדר ברכה"נ סוף פ"ה. [^124]: שו"ע סימן תריז ס"א. [^125]: שזה חצי שיעור של איסור דרבנן. [^126]: זה היתר של דבר האסור מדרבנן כי השתיה אינה ראויה והתירו לצורך חולה. [^127]: שזה חצי שיעור של איסור דאורייתא. [^128]: שו"ע תריז ס"א.

Footnotes

1. יומא פא ע"ב. ↩

2. כך מבאר רבנו הזקן בתחילת הלכות יום כיפור. ולהעיר שמצווה זו לשיטת השו"ע היא דרבנן והפסוק הוא רק אסמכתא וכן נראה מדברי רבנו הזקן סימן תרח ס"א בסוגריים. אבל המג"א סימן תקע ס"ג והמשנ"ב תרד סק"א לומדים כשיטת הרמב"ם שאכילה זו היא דאורייתא. ↩

3. והטעם להחשבת האכילה כאילו התענה ולקבלת שכר עינוי הוא, כותב רבנו הזקן כי "יום כיפור א"א לכבדו במאכל ובמשתה כדרך שמכבדין שאר יו"ט ולכן צריך לכבדו ביום שלפניו", ונראה כוונתו שתחילה כתב שהאכילה בערב יום כיפור היא מצווה שלא יזיק הצום ועל זה מקבלים שכר של אכילה, ועכשיו כותב שהאכילה היא גם לשם כבוד יום כיפור ומקבלים תוספת שכר על זה שכיבד את יום כיפור והתוספת שכר היא שמחשיבים את האכילה כעינוי שהרי גדול שכר המתענה משכר האוכל. ואולי זה הטעם שבסידור . ↩

4. שוע"ר תרח ס"א בסוגריים. ↩

5. רבנו בסידור ומשנ"ב תרד סוסק"א. ↩

6. שנה א פרשת וילך ס"א. ↩

7. תרד סק"ב. ↩

8. משנ"ב תרח סקט"ז. ↩

9. שוע"ר תרח ס"ח. ↩

10. משנ"ב תרח סקי"ח. ↩

11. מטה אפרים תרח ס"א וקיצושו"ע סימן קלא סי"ב. ↩

12. כך פסק הגרמ"ש אשכנזי ז"ל שמלשון רבנו תרח ס"ח שכתב שצריכים לאכול דברים קלים "אפילו בסעודת שחרית כגון בשר עופות ודגים", משמע שבסעודה שניה גם כן מותר דגים ולא כנוהגים להחמיר. ↩

13. מג"א סו"ס תרח וכ"ה בשוע"ר ומשנ"ב. ↩

14. עיין שד"ח מערכת יום-הכיפורים ס"א אות ה. ומקראי קודש ימים נוראים סימן לז, וכן משמע משוע"ר תחילת תרד ובסוגריים שבתחילת סימן תרח שאיסור עינוי ביום זה הוא מהתורה וחיוב ריבוי אכילה הוא מדרבנן כדי שיוכלו להתענות ואם כן גם נשים החייבות בעינוי הן חייבות באכילה בערב יום-הכיפורים. אמנם יש הסוברים שהאכילה אינה קשורה לעינוי והיא מצווה שהזמ"ג שנשים פטורות ממנה ורק יכולות להחמיר על עצמן לקיימן. ולמעשה נהגו להחמיר שגם נשים יאכלו וכ"כ גם בחזון עובדיה ימים נוראים עמוד רלא. ↩

15. ספהמ"נ. ↩

16. ראה 'אוצר מנהגי חב"ד עמוד קפט אות עד שסתם וכתב 'ערב יוכ"פ' ולא חילק אם הכוונה לסעודה מפסקת או גם לבוקר ונראה שכן עושים גם בבוקר כי גם סעודת הבוקר היא מצווה שהרי מצווה באכילה ביום זה. ↩

17. ספר המנהגים. ↩

18. סימן תרו ס"ד. ↩

19. משנ"ב תקפא סקכ"ו, שער הכוונות הוראת שעה דף מו ע"ד. ↩

20. לפי לשון רבנו תרו סי"ג. ויש לבאר את הדברים אשר בעניין זמן אמירת הוידוי ישנם שתי דעות (תחילת סימן תרז): דעה ראשונה סוברת שזמן הוידוי הוא לאחר חשיכה ורק אומרים וידוי במנחה שמא ישתכר בסעודה מפסקת, ולדעתם לאחר חשיכה צריך להתוודות שוב כי אז הוא הזמן האמיתי של הוידוי. דעה שניה סוברת שזמן הוידוי הוא קודם שתחשך "כדי שיכנוס ליום בתשובה" ומצד החשש שמא ישתכר מתוודה במנחה. ולדעתם גם כאשר התוודה במנחה בכל זאת הוא מתוודה שוב כשיכנוס היום "שמא אירע לו דבר עבירה אחר מנחה" ולכן צריך להתוודות סמוך לכניסת החג באופן שלא יספיק לחטוא לפני כניסת החג וכך יתקדש עליו החג בתשובה. ונמצא שלדעה השניה חוששים שמא חטא בין הוידוי של מנחה לוידוי של כניסת היום. והנה, הטבילה היא ג' פעמים לשם תשובה ונוהגים לטבול קודם תפיל מנחה "כדי להתוודות בטהרה", ולפי דעה ראשונה שהוידוי זמנו לאחר היכנס החג הרי מובן שכאשר טבל במנחה והתוודה במנחה בטהרה – גם הוידוי של ערבית נאמר בטהרה שהרי טבל בצהריים והתקדש. אך לדעה שניה שגם המתוודה במנחה חוזר ומתוודה מיד בהיכנס החג כי חוששים שמא חטא בין מנחה לכניסת החג, אם כן כשם שחשש החטא מחייב וידוי חדש, כך הוא גם מחייב טבילה לשם תשובה חדשה, וכשם שהוידוי צריך להיות סמוך לכניסת החג כך גם הטבילה לשם תשובה צריכה להיות סמוך לכניסת החג. ↩

21. תר"ו סי"ג. ↩

22. כף החיים סימן תרו סקנ"ב, וראה בכף נחיים סימן רס אות ז. ↩

23. מט"א תרה ס"ח, וכן קיצושו"ע סימן קלא ס"ו כתב להקפיד על כל חציצה וגם צפרניים הם בכלל חציצה. וכתב מסגרה"ש על קיצושו"ע שם שחציצה זו מעכבת רק בעריוכ"פ ולא בכל טבילת עזרא. ↩

24. כי טבילה זו היא מן הדין ובטבילה של חיוב כתב הרמ"א יור"ד סו"ס רא שנהגו כהאוסרים לרחוץ אחר הטבילה. ↩

25. שוע"ר סימן קנט סכ"ג. ↩

26. שאז א"א לטבול ואפילו המים לא שאובים, ראה שוע"ר סימן קנט סכ"א. ↩

27. כי 'שאובין' מועיל רק לטבילת קרי ולא לטבילת תשובה כ'גר המתגייר' וראה תרו סי"א. ↩

28. ולטבילת קרי די בכך כמובא תרו סי"א. ↩

29. תרו סי"ג. ↩

30. תרז ס"ו. ↩

31. שוע"ר תרז סט"ו, משנ"ב סקכ"א מהט"ז שם. ↩

32. רמ"א תרז ס"ו. ↩

33. שו"ע סימן תרח ס"א. ↩

34. רבנו הזקן בסידור סדר הכנסת שבת כתב שהשקיעה האמיתית היא ארבע דקות אחרי השקיעה הנראית וזמן זה הוא תושפת שבת. וכ"כ בחזון עובדיה שבת א עמוד רסד. ↩

35. ימים נוראים עמוד רנה. ↩

36. תרח סקי"ב. ↩

37. בתרח ס"ז כותב רבנו שבעת סיום הסעודה "טוב להחמיר ולהתנות" שרוצה להמשיך לאכול וזאת כי יש לחוש לאומרים ש'קבלה בלב הוי קבלה' ומשמע מכך שעצם הפסק האכילה נחשבת לקבלת נדר, ולכן יש צורך להתנות שרוצה להמשיך לאכול. ורבנו כותב תנאי זה רק לעניין המשך אכילה ואינו מזכיר רחיצה ונראה הטעם לכך כי מדבר על סיום הסעודה בעוד היום הגדול לפני פלג המנחה שאז הקבלה היא רק מצד נדר ולא מצד קדושת החג ולכן סיום האכילה נחשב כנדר לעניין האכילה בלבד ואינה קשורה לאר העניינים. אך לאחר פלג המנחה שאז כבר יש אפשרות של קבלת החג בעוד יום, אם כן לחוששים ש'קבלה בלב הוי קבלה' וקבלה זו נעשית אף בסתם בלי כוונה מפורשת –  הרי בעצם סיום האכילה הוא מקבל על עצמו את החג ממש וממילא נאסר גם ברחיצה וסיכה כמו המקבל את החג בפה. ↩

38. תרח ס"ז בשם הט"ז בסימן תקנג סק"א. ↩

39. שוע"ר שם ומשנ"ב שם סקי"ד. ↩

40. שו"ת מהר"ם מבריסק ח"ב סימן מד. ↩

41. כ"ק אדמו"ר הריי"צ בסה"מ תשה, הובא באוצר מנהג חב"ד עמוד רו. ↩

42. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רנז. ↩

43. כפי המנהג המובא בסימן רסג. ↩

44. כיוון שכאשר מברך "שהחיינו" בהדלקת נרות ומקבל עליו עיצומו של יום ואז זמן זה נחשב כלילה ובלילה אין לובשים טלית ועל דרך המבואר בסימן ל' שהמתפלל ערבית בעוד יום אינו יכול להניח תפילין כיוון שזמן זה כבר נחשב אצלו ללילה (וכן ישנו דיון האם מותר לאישה להתפלל מנחה של חול לאחר הדלקת נרות משום 'תרתי דסתרי' שאם קיבלה שבת בהדלקת נרות היא אינה יכולה להתפלל תפילת חול). אך למעשה אם לא לבש טלית יכול ללבוש ולברך גם לאחר הדלקת נרות כי יש לחלק בין ערבית שהיא ממש תפילה השייכת ללילה לבין הדלקת נרות. ↩

45. הבא לקמן נתבאר בדברי רבנו הזקן סימן תריא. ↩

46. וכ"כ בפשיטות בחזון עובדיה עמוד רנז ↩

47. שו"ע סימן תריג. ↩

48. תריד ס"א. ↩

49. כי סיכה זו היא לרפואה ולא לתענוג . ↩

50. שאין בו איסור ממחק או ממרח. ↩

51. ההבדל הוא שסבון נוזלי מורחים ומיד שוטפים ואילו חומר זה נספג בגוף על ידי שפשוף הידיים ולכן אסור משום ממרח תולדת ממחק, וראה סימן שיד סכ"א ויש לדון שם האם האיסור בחומר זה הוא מדאורייתא או מדרבנן. ↩

52. תריג ס"ד. ↩

53. מלשון שוע"ר משמע שמותר מיד לרחוץ את הלכלוך כדרכו בכל השנה, ולא כתב כמו המש"ב סק"ח שצריך ללחלח ידו ולנסות להוריד את הלכלוך עם היד או עם מעט מים באצבע רטובה. ↩

54. משנ"ב תריג סקכ"ה, וכן נראה גם משוע"ר שם סט"ז, שחשש סחיטה ישנו רק במגבת שבערב חג הייתה רטובה ובזה ישנו חשש שמא לא תתנגב יפה ויבוא לידי סחיטה, משא"כ אם מלכתחילה לא הייתה רטובה כך בערב חג שאין חשש שמא יבוא לידי סחיטה בחג. ↩

55. שו"ע תקסז ס"ג ורמ"א תריג ס"ד. ↩

56. בית יוסף סימן תקסז בשם הסמ"ק והובא גם במשנ"ב תריג סקי"א. ↩

57. מטה אפרים תריג ס"ג. ↩

58. וראה גם בסימן תקסז משנ"ב סקי"א. ↩

59. כיוון שכל כניסה לבית הכסא קבוע מחייבת נטילה כנפסק בסימן ד סי"ח ונטילה זו היא פעם אחת על כל יד ואפילו אם אינו עומד להתפלל וכן גם לתפילה מספיק נטילה אחת לכל יד כמובא בסידור. ויש להעיר שבשוע"ר סימן תריג ס"ד-ה כתב רבנו חילוקי דינים בעניין נטילת ידיים לברכת אשר יצר שתלוי אם התלכלכו ידיו או לא, ודינים אלו הם כאשר מתפנה בחוץ ולא בבית הכסא קבוע, אך בימינו יש לשירותים שלנו דין בית הכסא קבוע וחל חיוב נטילה מיד ביציאה גם בלי קשר לתפילה. ואכמ"ל. ↩

60. מנחת שלמה ח"ב סימן נח אות כח. ↩

61. עמוד שיא. ↩

62. בספריי יש איסור מוליד ריח, ואף שמתכוין רק להעביר הזוהמא מ"מ הוי פס"ר דאינו מתכוין להוליד ריח ופס"ר כזה מותר ביו"ט (ראה שוע"ר תקיא ס"ז) ואסור בשבת (בסימן שכא ס"ז), ויוכ"פ דינו כשבת כפי שנתבאר בסימן תריא ס"ד. (ויש להעיר, שיסוד החילוק בין איסור פס"ר בשבת להיתר ביו"ט הוא בט"ז שבסימן שכא אסר פס"ר במוליד ריח בבגד ובסימן תקיא התיר, ואכמ"ל.) ↩

63. כיון שיש בזה איסור ממחק וממרח. ↩

64. תריד ס"א מובא שאסרו כל סיכה אפילו להעביר הזוהמא אא"כ אם הוא חולה. ↩

65. תריד סק"ה. ↩

66. וכך משמע גם מלשון רבנו הזקן שם ס"ג שעיקר טעם ההיתר בנעליים שאינם עור הוא משום ש"גושי הארץ מגיע לרגליו והוא מרגיש שהוא יחף", ורק כטעם שני מביא את הסיבה שנעל שאינה עור נחשבת לבגד ולא לנעל וצ"ע האם רבנו לומד גם בשיטת השו"ע שטעמו לחלק בין עור לשאר דברים הוא משום שבעור מרגישים הקרקע משא"כ בשאר דברים, וא"כ גם לשו"ע יהיה אסור קרוקס והדומה. ↩

67. תריד ס"ב,ג. ↩

68. כאשר חלק העור נמצא בתחתית הנעל, יש לאסור מהתנאי הראשון כי העור גורם שירגישו פחות את הקרקע. וכן אם העור הוא חלק מגוף הנעל, אסור ללבוש מהטעם השני ששם נעל יש כאן ולא מלבוש. אך במקרה שפסי העור הם רק מעל גוף הנעל וליופי, יש להקל כי אין כאן שם נעל אלא מלבוש ואין זה מונע להרגיש את הקרקע. וכך פסק הגרמ"ש אשכנזי ז"ל. וראה בכף החיים תרי דסק"י להקל כשיש עור במקום את התופס את הנעל שלא תיפול מהרגל. ↩

69. תריד ס"ה. ↩

70. רמ"א סו"ס תריד, שוע"ר ס"ו,ח ומשנ"ב שם. ↩

71. תריד ס"ה התיר ליולדת מפני שקשה לה הצינה והיום יש ריבוי נעליים מסוגים שונים שאין בהם בעיית צינה, ולכן חילקנו אם צריכה לכך מסיבות בריאותיות או לא. ↩

72. שנה א פרשת וישב ס"ט, וילך סי"ז. ↩

73. מעשה רב סימן ט. ↩

74. תקנד סקל"א. ↩

75. ימים נוראים עמוד שכ. ↩

76. תרטו ס"א. ↩

77. משנ"ס סק"א מהמג"א ומטה אפרים. ↩

78. בא"ח וילך סט"ו ובחזו"ע עמוד שכה. ↩

79. הבא להלן נכתב על פי דברי רבנו הזקן בשו"ע סימנים תריא-ב. ↩

80. רמב"ם שביתת עשור פ"א ה"ד. ↩

81. שוע"ר תריא כדברי הגמרא יומא עד ע"ב. ↩

82. מורה נבוכים ג, מג. ↩

83. עיין בספר שיעורי תורה עמוד קפז. 'כותבת' היא 40 גרם, ושיעור 30 גרם הוא רוב כ'כותבת הגסה' (והיא שני שליש ביצה כאשר הביצה היא 45-50 גרם), וכך עושים לכתחילה. בדיעבד יש להקל עד 38 גרם שהם כמעט 'כותבת' שלמה ומקור הדברים הוא בשוע"ר תריח סי"ג שלכתחילה מתירים 'רוב כותבת' ובדיעבד עד 'כותבת' שלמה. וכך פסק הגרמ"ש אשכנזי ז"ל. ↩

84. כף החיים תריח סק"מ. ↩

85. תריב סי"ב. ויש להעיר הערה חשובה שאין להיכנס לחששות וללחצים אולי לא דייקו מספיק בכמות המותרת ושתו מעט יותר מהמותר, כי גם שיעור של 40 סמ"ק הוא פחות מהשיעור המותר ולכן הצעירים השותים 30 או 35 סמ"ק גם אם טעו בכמה גרם עדיין לא פתחו את הצום. ↩

86. גמרא יומא פ ע"ב. ↩

87. תריח סי"ג שחולה שאינו אומר שצריך לאכול ומאכילים אותו על פי רופא, נותנים לו תחילה לאכול לפי השיעורים. ↩

88. תריח סי"ג-יד. ↩

89. ויסוד צמצום הזמנים לכאורה הוא על פי דברי רבנו תריח סי"ג ש"ישהו כדי אכילת ארבע בצים ולפחות ישהו כדי אכילת שלוש ביצים". אך יש לחלק כי הסיבה שאנו מצמצמים את הזמן הוא כי סומכים על חישובים אחרים ששיעור אכילת פרס לוקח פחות זמן. ועכ"פ אפשר לפחות עד 6 דקות שזהו הדעה הכי מקילה בצמח צדק לגבי תשעה באב. ↩

90. או"ח ח"ו סימן טז וסימן כג. ↩

91. תריב סט"ו. ↩

92. אגרות משה ח"ג סימן צ, ח"ד סימן קא. ↩

93. וכן נראה גם דעת רבנו הזקן בשוע"ר תריב סט"ו שהביא את דעת הרמב"ם שהפסק בין שתיה לשתיה נמדד ב"כדי שתיית רביעית" וכתב על כך ש"יש להחמיר לכתחילה '''ולפסוק'''" כדעת הראב"ד שצריך לחכות בכדי אכילת פרס, וכן בסימן תריח סי"ד כתב שאפשר להקל לחולה כדעת הרמב"ם לחכות שיעור שתיית רביעית. מאחר ושתיית רביעית משתנה מאדם לאדם לכן כתבנו לחכות שתי דקות. ↩