כניסה

שיעורש"י: שבירת הלוחות - הדובדבן שבקצפת ('לעיני כל ישראל' - וזאת הברכה, לד, יב)

ב"ה

על פי ליקוטי שיחות חלק לד, שיחה לפרשת וזאת הברכה • נכתב על ידי מערכת 'מבצע תורה'

למה הוחלט להנציח את חטא העגל בפסוק האחרון בתורה? • מהי האסטרטגיה שעמדה מאחורי שבירת הלוחות? • ואיך הוציא אדמו"ר הזקן בעל התניא את הדיבוק מהיהודי?  שבירת הלוחות – הדובדבן שבקצפת

פתיחה

ז' באדר ב' תפ"ח. עם ישראל כמרקחה. משה רבינו, מנהיגו הגדול, שהוציאו ממצרים, הכה במצרים, קרע את הים, הוריד מן, הוריד שליו, ועוד ניסים רבים ומגוונים, מסתלק לעולמו.

התורה (דברים, פרק לד, פסוקים ח-יב) מתארת בכאב את קורות אותו היום, ואת החלל המנהיגותי שנפער אז:

ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה: ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה:
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים: לכל האתות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו:
ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל
שלושים יום של בכי, מינוי יהושע, והעדות החשובה כל כך: ולא קם נביא .. כמשה!

בואו נראה את הפסוק האחרון בתורה, הפסוק המסיים את כל חמשה חומשי התורה (דברים, לד, יב).

ר' איסר, קרא בבקשה את הפסוק:

וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כׇּל־יִשְׂרָאֵֽל׃
התורה, מתארת את פעולותיו האדירות של משה רבינו, ואת הניסים הגדולים שעשה.

איזה פעולות מיוחדות עשה משה "לעיני כל ישראל"? בואו נראה איך רש"י מסביר את הדברים:

ר' זונדל, קרא בבקשה את רש"י:

שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת.
מה רש"י מסביר?

[לשמוע את הקהל]

רש"י מתכוון להסביר לנו מהו הדבר שעשה משה "לעיני כל ישראל"? שבירת הלוחות!

שאלה

הלם! אין מילה אחרת להגדיר את מה שקורה כאן. משה רבינו הולך לבית עולמו, התורה "משתפכת" בתיאור גדלותו של משה רבינו, ובתיאור האבל שאופף את העם,

ועם איזה נושא בוחרת התורה לסיים את כל חמישה חומשי תורה, ואת פטירתו של משה רבינו? חטא העגל!

נגמרו הנושאים בתורה? אין עוד על מה לדבר? זה הדבר שהכי מתאים להגיד עכשיו? מה קורה כאן?

תשובה

פיצוח החידה הזו תלוי בדברים אחרים של רש"י, שנכתבו בחומש שמות. שם, מביא רש"י משל מרתק לנושא שבירת הלוחות, שאולי דרכו יהיה אפשר להבין איך חטא העגל נהפך להיות 'הדובדבן שבקצפת'..:

"משל למלך", אומר רש"י, "שהלך למדינת היום והניח ארוסתו עם השפחות. מתוך קלקול השפחות [שזנו] יצא עליה שם רע. עמד  וקרע כתובתה. אמר: אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך".
עד כאן המשל. ומה הנמשל? ממשיך רש"י שם וכותב:
"המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל".
כלומר, מי שחטא בחטא העגל אלו השפחות [-הערב רב], משה רבינו [-השושבין] משמיד ראיות באמצעות שבירת הלוחות, כדי שהארוסה [-עם ישראל] תינצל, והמלך לא יוכל להורגה.

וכאן, טמונה המעלה העצומה של משה רבינו, מעלה שאותה בוחרת התורה להיות כאקורד הסיום של התורה כולה:

משה רבינו קיבל את הלוחות מידי הקב"ה בעצמו. התורה כולה היא תורת משה, כדברי הפסוק (מלאכי, ג, כב) 'זכרו תורת משה עבדי', אין לנו מילים לתאר את אהבתו ודביקותו של משה רבינו בתורה. ועם כל זאת, משה רבינו, שובר את הלוחות, משמיד ראיות, בשביל להציל את עם ישראל מכעסו של הקב"ה. את מסירות הנפש העצומה הזו של משה רבינו למען עם ישראל בוחרת התורה לציין בסיום התורה כולה.

ההוראה

אם נעמיק יותר בסיפור שבירת הלוחות, נגלה שהסיפור הוא  הרבה יותר מיוחד מכפי שחשבנו. על פי דין תורה, עם ישראל היו ראויים לעונש. הם חטאו בחטא עבודה זרה. משה רבינו מוותר על הדבר הכי חשוב לו בחיים, על התורה, על מתנה שהוא קיבל במו ידיו מהקב"ה, בשביל להציל ממוות אנשים חוטאים, שחטאו בחטא החמור ביותר – עבודה זרה.

משה רבינו, רואה את העומק של כל יהודי, את הנשמה המסתתרת בליבנו, ואומר: בשביל נקודת האמת הזו, אני מוכן לאבד הכל, לוותר על התורה ועל הלוחות. העיקר שיהודי יישאר בחיים.

זאת נקודה עמוקה למחשבה: האהבה שאנו צריכים לרכוש לכל יהודי היא כמעט אין סופית, אהבה ללא תנאי וללא הסתייגות. גם יהודי חוטא, שיש צורך להעיר לו על חטאיו, אנו מחויבים ולמדים ממשה רבינו, שצריכים למסור את הנפש, על מנת לדאוג לו הן לרוחניותו והן לחייו הגשמיים.

• 

סיפור

פעם הביאו אל אדמו"ר הזקן יהודי שנכנס בו "דיבוק".

הרבי הביט באיש המתייסר, והחל לספר: "כשעמד זכריה הנביא בעזרה, וניבא על חורבן בית המקדש, זעמו כמה אנשים על דבריו, ורגמו אותו באבנים.

רוצחי זכריה עשו אמנם מעשה נורא, אך כוונתם טובה הייתה. הם ידעו שכל עוד שומר הנביא את נבואתו לעצמו, תוכן הנבואה לא מוכרח להתקיים. אך ברגע שדברי הנבואה יוצאים מפי הנביא, הנבואה תתקיים בוודאות. כששמעו שזכריה מתחיל לנבא על חורבן בית המקדש, רצו לעצור אותו בטרם יאמר את כל דבריו האיומים, כדי למנוע את התגשמותם. הם קיוו שאם יהרגו את זכריה לפני שיסיים את נבואתו, יצליחו להציל את בית המקדש ואת עם ישראל כולו מהחורבן הנורא.

הם היו מוכנים למסור את נפשם, להיות נידונים למיתה, הכול בשביל להציל את כלל ישראל. בפועל, הם איחרו את המועד, והנביא הספיק להשמיע את כל דברי נבואתו, כך שהרצח היה לחינם. אך, הכוונה הייתה טובה.

ומדוע זכריה עצמו לא יכול היה לכבוש את נבואתו? מדוע הוא לא היה מוכן למסור את נפשו, להתחייב מיתה על כך שהוא כובש את דברי נבואתו ולא מוסר את הנבואה לעם, למען כלל ישראל?

אלא שזכריה היה בטל כליל לרצון העליון. עבורו לא היה קיים דבר מלבד רצון ה'

אדמו"ר הזקן סיים את דבריו, ומיד פרח ה"דיבוק".

אחר כך אמר אדמו"ר הזקן שה"דיבוק" לא היה אלא רוח של רוצחי זכריה הנביא. נשמות הרוצחים לא מצאו לעצמן תיקון, עד שלימד עליהן זכות.

הרבי סיפר את הסיפור בהתוועדות שמחת תורה. הרבי דיבר באריכות ובהתרגשות רבה, תוך כדי בכי, על הצורך והדרך לגלות את הטוב הטמון בכל נשמה יהודית, גם כשנראה כלפי חוץ שהיא מצויה בדיוטא התחתונה, וכי כל אחד יכול וצריך לעורר וללמד זכות על כל יהודי בכל מצב, ובעצם זה הוא מגלה את הטוב שבו ומסיר ממנו את הרע שדבק בו.