מחירי הדלק בעולם משגעים את כולנו. המחירים הלא-יציבים עולים ויורדים חדשים לבקרים, ואנו נתקלים באנשים רבים שפיתחו אובססיה בתחום זה; הם מעודכנים היטב ויודעים באיזו תחנת דלק ניתן למצוא את המחיר הזול ביותר ומעדכנים את חבריהם. כולם תלויים בזה, כולם צריכים דלק.
גם יהודי זקוק לדלק כדי להחזיק מעמד. לדוגמא: החודש הזה, חודש תשרי, יש בו כל כך הרבה חגים ומועדים ואנשים מפסידים אפוא ימי עבודה רבים בחודש אחד (במיוחד במקרה שימי החגים חלים באמצע השבוע). במהלך החודש אנחנו באים לבית הכנסת להתפלל כל כך הרבה פעמים. מהיכן אפוא נוטלים את ההתלהבות לחגוג את כל החגים בלי להתעייף? מהו הדלק שמעודד אותנו שלא נתייבש?
כולנו יודעים שביהדות יש תורה ומצוות; המצוות משולות ללבושים, לבוש הוא דבר חיצוני – אדם מלביש בגד ולאחר מכן מוריד אותו, הלבוש אינו חלק ממנו. כך גם המצוות, אדם מניח תפילין ואז הוא מאוחד עם המצווה, אך משעה שהוא חולץ אותן הוא נפרד ממצווה זו; אשה מדליקה נרות שבת, בשעת ההדלקה היא מקיימת מצווה, אולם לאחר מכן היא נפרדת ממצווה זו והם שני דברים נפרדים.
לעומת זאת, התורה משולה למזון, כשם שהמזון נהפך להיות דמו ובשרו של האדם והוא נעשה חלק בלתי נפרד ממנו, כך כשאדם לומד תורה, הנה גם לאחר השיעור הרעיון נשאר בראשו ונעשה חלק בלתי נפרד ממנו. הוא עוזב את המקום שבו הוא למד,אבל התורה שלמד אינו עוזבת אותו. התורה היא המזון של הנפש. היא למעשה הדלק האמיתי של יהודי. עובדה זו ניכרת היטב בהבדל הבולט בין אנשים שמשתתפים בשיעורי תורה לבין אלו שלפי שעה אינם משתתפים; אדם שלא מקדיש מזמנו ללמוד תורה, גם במקרה שהוא אוהב את האוירה השוררת בבית הכנסת, את החגים ואת השירה הלבבית, הרי שלאחר תקופה מסוימת רואים אצלו ירידה מסוימת, הוא מתעייף, שכן כמה פעמים אפשר לחזור על אותו הדבר; בניגוד אליהם, אנשים שלומדים – מגלים בכל יום דברים חדשים ביהדות ובאורחותיה וזה נותן להם התלהבות בכל פעם מחדש, ובדרך כלל לא רק שהם אינם מתעייפים אלא הם מתקדמים ביהדותם צעד אחר צעד והם מתחילים לקיים מצוות נוספות ולאמץ מנהגים יהודיים נוספים.
על דרך משל: יהודי שמקדיש עיתים ללימוד תורה מגלה מהו מהותו של יום הכיפורים; הוא מגלה שכבר בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, נעשה יום הכיפורים יום של סליחה וכפרה לעם ישראל, וזאת לאחר שחטאו בחטא העגל, עלה משה רבינו שוב להר סיני כדי להתפלל לקב"ה שימחל להם על חטא העבודה זרה שחטאו בו – ויום כיפורים היה היום שבו אמר הקב"ה למשה "סלחתי כדבריך", וכמו שאומר רש"י בחומש דברים (פ"ט פסוק יח) "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום" – "עשה עוד ארבעים יום נמצאו כלים ביום הכיפורים, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה סלחתי כדבריך לכך הוקבע למחילה ולסליחה".
כל מי שלמד עובדה זו לפני יום הכיפורים והוא בא לבית הכנסת לתפילת כל נדרי והוא מגלה שלאחר תפילת כל נדרי מכריז כל הקהל ביחד ג' פעמים: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" – הרי זה מקבל משמעות אחרת וטעם אחר , הוא מבין שהוא אומר זאת בכוונה כי אלו הן המילים שאמר הקב"ה למשה רבינו ביום הכיפורים הראשון בהיסטוריה היהודית.
דוגמא נוספת: כל יהודי יודע שלצום ביום כיפור זה אחד המצוות הכי חשובות. גם אלו שלא צמים יודעים זאת ואפילו גויים רבים יודעים שהיום הזה הוא יום מקודש ליהודים והם צמים בו. אולם מעט מאד אנשים יודעים שישנה מצווה הרבה יותר קלה לביצוע והיא שווה בחשיבותה לצום של יום הכיפורים; מדובר בהכנה שנערכת לצום של יום כיפור ביום שלפניו, כיצד מתכוננים? מצווה חשובה ביותר להתכונן ליוכ"פ דוקא על ידי אכילה ושתיה כדי שהצום של יום כיפור לא יזיק.
וזה לשונו של אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך בתחילת הלכות יוהכ"פ:
"ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, וכי בתשעה מתענין.. אלא ענין הכתוב הכינו עצמכם בתשיעי לעינוי העשירי שתאכלו ותשתו בט' כדי שתוכלו להתענות בעשירי, והוא מאהבת הקב"ה לישראל שלא ציום להתענות אלא יום א' בשנה .. וציום שיאכלו וישתו תחלה שלא יזיק להם העינוי, ומה שהוציא הכתוב את האכילה בלשון עינוי ולא אמר בפירוש שיאכלו וישתו בתשיעי לומר לך שהאוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו היה מתענה בו .. זה שאוכל ושותה בתשיעי שכרו הרבה מאד כאילו היה מתענה (בט' וי')".ואדמו"ר הזקן מוסיף לנמק: "דכיון שיום הכיפורים בעצמו אי אפשר לכבדו במאכל ובמשתה כדרך שמכבדין שאר יו"ט צריך לכבדו ביום שלפניו".
אילו הכל היו יודעים שמצוה גדולה וחשובה לאכול בערב יום הכיפורים עד כדי כך שזה נחשב כאילו צמים שני ימים, הרי כולם היו אוכלים במשנה מרץ וככל יכולתם...
מכל זה אנו למדים, שלימוד התורה מעניק לאדם את האנרגיה והחשק לא רק להמשיך ולקיים מצוות אלא להתקדם ביהדותו בצעדים נוספים.
כך זה במישור האישי וכך גם במישור הציבורי; אנחנו צריכים דלק גם עבור החזקת בית הכנסת וקיומו, ההוצאות השוטפות של החשמל והתאורה וההוצאות הנלוות מחייבים אותנו לשאת בעול.
במשך דורות רבים, בכל שבת לפני תפילת מוסף, אמרו ואומרים "מי שבירך" מיוחד שמוקדש לאותם יהודים יקרים שתומכים ומחזיקים את בית הכנסת – "מי שנותנים נר למאור ויין לקידוש ולהבדלה", אותם נדבנים שנושאים בעול הוצאות החשמל ותורמים את הקידושים הנערכים בבית הכנסת.
כל אחד יכול לסייע בתחומו ובאפשרויותיו, העיקר שזה יהווה תמריץ ועידוד לקיום בית הכנסת והחזקתו השוטפת, אם בתרומה ואם בעידוד ובכל אופן אחר. אותו הדבר ניתן לומר גם על חיי קהילה. מה יוצר קהילה ומה מחזיק אותה? כשאנו רואים 500 איש מתפללים בבית הכנסת זה עדיין לא אומר שזו קהילה, אלא הם 500 אנשים זרים שהתקבצו לאולם אחד על מנת להתפלל. כשעשרת אלפים איש יושבים, להבדיל, באיצטדיון כדי לצפות במשחק – הם אינם נחשבים ל'קהילה'. אולם בשעה שכל אחד מסתובב לחבירו היושב לצדו ומציג את עצמו ומשוחח עמו בלבביות – זהו אחד המאפיינים של חיי קהילה.
אך לא די בכך. קהילה מתבססת על הקשר הלבבי והעמוק בין חבריה. אם אחרי החג תרים טלפון לחברך ותזמין אותו לביתך לסעודת שבת – זוהי קהילה; כשאחד החברים לא הגיע לבית הכנסת וחבריו מתקשרים אליו ומבררים היכן הוא היה – זוהי קהילה; כשמישהו חולה או חלילה יושב 'שבעה' ומסייעים לו ומספקים לו את צרכיו – אלו הם חיי קהילה תקינים; גם כאשר עוזרים למישהו למצוא עבודה וסומכים אחד על השני מתוך אמון אמיתי זה הופך קבוצת יחידים לכלל קהילה. פעולות החסד המגוונות שהאחד גומל עם חברו – הם הדבק שמחבר בין אנשים, זו הקהילה שכולנו רוצים להמנות עם חבריה, שכן כל אחד מעוניין להשתייך ולהיות חלק מתוך קבוצה של חברים איכפתיים, אוהבים ודואגים.
ביום הכיפורים, כאשר אנו באים ומתפללים לקב"ה שיתן לנו שנה טובה ומתוקה, אנו פונים אליו ומבקשים ממנו בתפילה המפורסמת של "אבינו מלכנו" מתוך שירה וגעגועים: "אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו" – אנו לא תובעים מהקב"ה דבר שמגיע לנו ביושר, משום שאין בנו מעשים שיצדיקו נתינה כזו מצד הקב"ה, אבל אנו מבקשים עשה עמנו צדקה וחסד, שיתן לנו צדקה ויעשה עמנו חסד. החסידות אומרת שהדרך הטובה ביותר לקבל צדקה וחסד מאת הקב"ה היא כאשר אנו גומלים חסד עם זולתנו, וכשהקב"ה מבחין בחסד שלנו זה מעורר אותו לגמול עמנו צדקה וחסד.
וכפי שמובא בלוח 'היום יום' בתאריך כ"ז חשון, פתגמו של רבי אייזיל מהאמיל:
האב האלט א אידן וועט השי"ת דיר האלט האבען; טו א טובה א אידן וועט השי"ת דיר א טובה טאן; זיי מקרב א אידן וועט השי"ת דיר מקרב זיין.