אם זה היה תלוי בך, האם היית בוחר להוולד הבן הבכור במשפחה או הקטן ביותר במשפחה?
רוב האנשים ששאלתי אותם את השאלה הזאת השיבו לי שהם היו מעדיפים להיות הילדים הצעירים ביותר במשפחה. כששאלתי אותם לסיבת הדבר, השיבו: כשנולד הילד הראשון להורים צעירים הוא נעשה למעשה "שפן נסיון" שלהם, הם מנסים עליו את כל התיאוריות שהם קראו בספרים על גידול ילדים... הם הרי הולכים לגדל את הילד הכי בריא שנולד אי פעם, ולכן הם יתנו לו רק אוכל בריא. כמעט בכל משפחה יודעים לספר שהילד הראשון שלהם בשלושת השנים הראשונות לא טעם טעמה של סוכריה, נעבאך... ההורים עצמם זוללים סוכריות בתאבון רב מאז שהם זוכרים את עצמם, אבל לילד אסור להכניס שום דבר מתוק לפה כי הוא צריך לגדול בריא... הם כבר אבודים, אבל אותו הם יגדלו לתפארת... בכל פעם לפני שהם מכניסים לו את המוצץ לפה הם רוחצים לו את זה עם "מחטה חיידקים" שחלילה לו ידבק בנסיך שום חיידק שאינו בריא...
והם מחנכים אותו לישון כל הלילה ודוקא במיטה שלו בלבד, בקיצור, מוציאים לו את הנשמה... מלבד זאת, מהילד הגדול ישנם ציפיות גבוהות במיוחד, מצפים ממנו שהוא יהיה הילד הכי טוב והכי מוצלח של המשפחה, משום שההורים צריכים להשוויץ איתו בפני כל החברים, "הבן שלי התלמיד הכי חרוץ בכתה, הוא פשוט גאון"...
בנוסף לזה, מעמיסים עליו את האחריות של כל המשפחה, האחים והאחיות הצעירים יותר, כולם מסתכלים עליו ובוחנים אותו ונוטלים דוגמא ממנו. הוא זה שסולל את הדרך במשפחה וכולם הולכים בעקבותיו. לכן ההורים מצפים ממנו תדיר למצויינות ותמיד מזכירים לו השכם והערב "אחים שלך מחקים אותך ואתה האחראי לזה שהם יעשו את ההחלטות הנכונות".
מהיום הראשון מצפים ממנו שיוולד מבוגר, תמיד אומרים לו: אתה אחראי על האחים הקטנים שלך, עליך לדאוג שהם לא יאבדו וכדו'. מהילד הקטן במשפחה לעומת זאת לא מצפים לכלום. לו מותר לעשות הכל, הוא ישן בלילה במטה ביחד עם ההורים, הוא אוכל ממתקים ככל העולה על רוחו, הוא הולך לבלות עם החברים מתי שהוא רוצה וחוזר הביתה מתי שמתחשק לו. להורים אין כבר כוחות לריב אתו ולכן הם מוותרים לו על הכל. כל החלומות והאידיאולוגיות שהם יגדלו את הילד הכי בריא והכי מוכשר בתבל כבר פרחו להם מזמן מהראש... הם כבר מנוסים היטב ויודעים שאין מה לצפות מילדים, אין להם כבר את הצורך להתגאות בילד שלהם. בקיצור, הם הזדקנו... לא פלא אפוא שכל אחד היה רוצה להוולד הילד הכי צעיר במשפחה, מה שנקרא באידיש "מזיניק".
גם כשאנחנו מסתכלים בתורה מי הצליח בחיים שלו יותר, הבן הגדול או הבן הקטן, אנחנו מגלים שהקטנים הצליחו הרבה יותר מאשר הגדולים; קחו לדוגמא את אברהם אבינו היו לו שני בנים ישמעאל ויצחק, ישמעאל יצא "פרא אדם" שנזרק מביתו ואילו מיצחק התחיל העם היהודי.
בדור הבא אחריו: יעקב ועשיו. עשיו היה הבכור ויעקב הצעיר. הבכור יצא לתרבות רעה והקטן קיבל לבסוף את כל הברכות מפי יצחק אביו והביא כבוד גדול למשפחה.
גם אצל הבנות אנו רואים כך: לאה ורחל – לאה היתה הגדולה ורחל הקטנה, אבל יעקב אהב יותר את רחל. בדור שלאחרי זה היו ליעקב 12 בנים ובת, ראובן היה הבכור, אבל דוקא יוסף "בן הזקונים" זכה לאהבתו הגדולה של אביו יותר מכל אחיו והוא קיבל מאביו את כתונת הפסים והפך בסופו של דבר למושל מצרים.
בדור הבא: ליוסף היו שני בנים, מנשה ואפרים. וכשהם הגיעו לקבל את הברכות מאת הסבא יעקב בטרם מותו, כולנו מכירים את הסיפור, יעקב שיכל את ידיו ושם את יד ימינו על ראש אפרים הצעיר ודוקא הוא זכה לברכות החשובות.
וכך בהמשך ההיסטוריה, אנו קוראים על דוד המלך מסופר בנביאים שה' אמר לשמואל הנביא שילך למשפחתו של ישי לבית לחם כי שם נמצא האיש שאותו ה' בחר למלך. שמואל מגיע לבית לחם לביתו של ישי שערך לכבודו סעודה גדולה, אבל שמואל אמר קודם אני צריך לעשות את שליחותי למצוא את האדם שהקב"ה רוצה לבחור למלך.
ישי קורא לבניו שכל אחד מהם היה מיוחד ביותר, הילדים המצטיינים ביותר בבית הספר, כולם סיימו את הקולג' והם גם נראים טוב גבוהים וחסונים, טובים בספורט גם כן, בקיצור: מנהיגים מלידה. הראשון בא לפני שמואל ושמואל חושב בלבו, הנה זה בודאי ראוי ומתאים להיות מלך, אבל ה' לא אומר לו כלום, הוא לא האדם הנכון. ואז ישי קורא לבן השני, וכלום, לשמואל אין 'השראה' מלמעלה. וכך קורה גם עם הבן השלישי, הרביעי וכו', כל השבעה בנים – ומאומה לא קורה, הקב"ה לא שולח לו שום מסר.
ואז שמואל פונה לישי ושואל "התמו הנערים"? האם אין לך ילדים נוספים? וישי משיב: כן, יש לי עוד בן אחד, הקטן ביותר, והוא רועה את הצאן בשדה. שמואל שולח לקרוא לו ודוקא הבן הקטן הזה של המשפחה, אדמוני ויפה עיניים, דוד, בו בחר הקב"ה למלך והוא הפך למלך היהודי החשוב והמפורסם ביותר עד עצם היום הזה (שמואל א פרק ט"ז).
נו, כנראה שכדאי להוולד הצעירים במשפחה.
אבל כאן אנחנו מגיעים לבעיה מסויימת: בתורה אנחנו קוראים שהקב"ה קורא לעם ישראל "בני בכורי ישראל", אנו נקראים בנו הבכור של הקב"ה. כלומר, שה' מצפה מאתנו את כל הציפיות שכל ההורים מצפים מבנם בכורם, שהוא יוולד מבוגר, שלא יעשה בושות, ושיהיה דוגמא לכל הילדים האחרים, "אור לגויים", ושנקח אחריות על כל מעשינו, בקיצור אנחנו בצרות...
אנחנו לעומת זאת רוצים להיות הילד הכי קטן, המפונק, שמקבלים אותו ללא תנאים ולא מצפים ממנו לכלום ותמיד אוהבים אותו, לא משנה מה הוא יעשה. גם את זה אנחנו מוצאים בנביאים. הנביא (הושע יא, א) אומר "כי נער ישראל ואוהבהו" – הקב"ה מתייחס לעם ישראל כמו אל "נער" ילד קטן. וכמו שהבעש"ט אומר שהקב"ה אוהב יהודי כמו ילד שנולד להורים זקנים אחרי שלא זכו לפרי בטן במשך שנים ארוכות.
כלומר, הקב"ה יכול להסתכל עלינו כעל בן בכור עם ציפיות גבוהות כפי שמצפים מבן כזה, או שהוא יכול להתייחס אלינו כמו ילד הכי קטן.
זה למעשה מה שקורה ביום כיפור. אנו באים לבית הכנסת ומנהלים דיאלוג עם הקב"ה. הוא אומר לנו "בני בכורי ישראל" אני מצפה שתקחו אחריות על מעשיכם ושתתנהגו בהתאם.
ואנו אומרים לו "נער ישראל" רצוננו שתתייחס אלינו כמו אל הילד הכי קטן שלא מפתחים כלפיו ציפיות כלשהם ומקבלים אותו כמות שהוא, לא רוצים להתגבר, רוצים להשאר ילדים קטנים.
כולנו מכירים את המושג "מדה כנגד מדה", כמו שאתה מתנהג עם הקב"ה כך הוא מתנהג אליך. ובלשון הקבלה והחסידות "ה' צלך" הקב"ה הוא המראה שלך שבו משתקפת ההנהגה שלך עצמך. הקב"ה מחזיר לך בדיוק באותה מדה שאתה מתנהג אליו. לכן אם אנחנו מעוניינים שהקב"ה יקבל אותנו כפי שאנחנו ולא יצפה מאתנו לכלום, גם אנו צריכים לקבל אותו כמו שהוא.
מה הפירוש והמשמעות בזה?
בדרך כלל כאשר אומרים לבן אדם שצריך לקיים מצווה מסויימת הוא מתחיל מיד לעשות "פרצופים": איפה זה כתוב, מה ההגיון בזה וכו' וכו'. למשל, כשרות, יש אנשים שטוענים שלפני אלפי שנים לא ידעו את חוקי ההגיינה וחשיבות הנקיון של האוכל ואז אכן היו צריכים לשמור כשרות, אבל היום בעולם המודרני שלנו אין צורך בזה, וכך גם לגבי מצוות אחרות שהן כבר לא אקטואליות כביכול.
צריך לזכור דבר אחד: אם אתה רוצה שהקב"ה יקבל אותך כמו שאתה, אתה צריך בד בבד לקבל אותו כמו שהוא ללא שאלות וללא ויכוחים, כן רלוונטי לא רלוונטי – ה' רוצה, צריך לעשות!
כך גם לגבי כל השאלות כגון היכן היה אלוקים בשואה וכל שאר ההתפלספויות שיש לאנשים עם הקב"ה. אם אתה שואל שאלות של "חכם" ומבוגר אזי הקב"ה מתייחס אליך בתמורה כאל מבוגר ומצפה ממך להתנהגות בהתאם, אבל אם אתה מאמין בו באמונה שלימה ותמימה כמו ילד "אני מתפלל לדעת זה התינוק" – אז הקב"ה מתייחס אליך ככזה.
היום אנחנו באים לבית הכנסת ועושים "דיל" עם הקב"ה, אנחנו נקבל אותך כמו שאתה ואתה תקבל אותנו בתמורה כמו שאנחנו...