כשאש, יין ומים נפגשים (הבר)

ב"ה

מבוסס על לקוטי תורה סוכות, ד"ה ושאבתם מים הא' והב'

חידה לפתיחה: מה בין הסכך והתקיעות?

אפתח הפעם בחידה לחובבי החידות והרמזים:

מה הקשר בין ה"סכך" של סוכות ובין התקיעות של ראש השנה?

אני רואה שיש לנו כמה ידענים בקהילה. אכן, הגימטריה של המילה "סכך" היא 100, וזה המספר המדויק של התקיעות שאנו תוקעים בראש השנה. הקשר הוא לא רק במספר הכללי של 100 תקיעות, אלא גם בחלוקה הפרטנית שלהם.

במילה "סכך" יש שלוש אותיות, וגם בתקיעות שופר יש שלושה סוגים – יש תקיעה, יש שברים ויש תרועה. עכשיו שימו לב לדבר מרתק: הגימטריה של שלוש האותיות "סכך" תואמת בדיוק לחלוקת הקולות בין מאה התקיעות בראש השנה. האות ס' בסכך היא בגימטריה 60, וזה כנגד 60 פעמים תקיעה (מתוך 100); האות כ' בגימטריה 20, כנגד 20 פעמים שברים; והאות ך' סופית אף היא בגימטריה 20, כנגד 20 פעמים תרועה.

אבל לא זו השאלה שרציתי לשאול. את זה אולי היה מי שידע. השאלה שלי היא אחרת: מה הקשר בין תקיעות השופר בראש השנה ובין הסכך של חג הסוכות? לכאורה אלו שני דברים שונים לגמרי!

במילים אחרות זו השאלה: האם בכלל יש קשר בין החגים השונים של חודש תשרי?

החודש הזה הוא החודש העמוס ביותר בחגים. ראש השנה יצא בדיוק ביום בריאת האדם, יום כיפור יצא ביום שה' סלח לעם ישראל, את סוכות ה' רצה לעשות בחורף במקום בקיץ. כך יצאה לנו עסקת חבילה של כמה חגים בתוך חודש אחד. השאלה היא, האם יש קשר ביניהם, או שהם סתם הזדמנו יחד לאותו חודש?

חסידות: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני

מסבירה תורת הקבלה והחסידות, כי אין דבר במקרה. הקב"ה לא כינס יחדיו חגים כה רבים לחודש אחד סתם כך. מסתבר שחודש תשרי מייצג תהליך אחד שיש בו כמה תחנות, וכל חג הוא תחנה בתהליך של חודש תשרי.

הרעיון הזה רמוז במילים המפורסמות משיר השירים, מילים הכוללות יחדיו את כל חגי תשרי: "שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני".

חז"ל מסבירים כי ההבדל בין יד שמאל ליד ימין הוא ש"שמאל דוחה וימין מקרבת" ומחבקת. אומר לנו שלמה המלך, כי בדרך אל הקב"ה יש שני צעדים מרכזיים: צעד ראשון הוא "שמאלו תחת לראשי" וצעד שני "וימינו תחבקני".

הצעד הראשון בעבודת ה' הוא "שמאלו תחת לראשי", בחינת "שמאל דוחה" – זו היראה והפחד מפני ה'. לפני שמתחברים אל ה', עלינו לשבור את תחושת הישות, את האגו, את החשיבות העצמית המופרזת. בלי זה, אי אפשר להתחבר לקדושה. בלי שהכלי ריקן, הוא לא יכול להיות כלי קיבול. בלי שחורשים את האדמה ושוברים אותה, היא לא יכולה להצמיח שום דבר.

הצעד השני בעבודת ה' הוא "וימינו תחבקני", בחינת "ימין מקרבת" – אחרי הדחיה והיראה, אנו כלים ראויים להתקרב אל ה', להרגיש את החיבוק שלו, לאהוב אותו ולשמוח במצוותיו.

שני הצעדים הללו הם שני החלקים של חודש תשרי:

החצי הראשון של חגי תשרי הוא "שמאלו תחת לראשי". אלו הימים שזכו להיקרא "ימים נוראים", כיון שבימים אלו אנו מרגישים יראה ופחד מפני הקב"ה. אלו ימים רציניים של חשבון נפש, תיקון ותשובה. בימים הללו אנו בבחינת "שמאל דוחה", דהיינו שאנו מדגישים את המרחק שלנו מפני הקב"ה, ופחות את תחושת הקירבה. זה מתחיל כבר בתקיעות של ראש השנה, שהרי תקיעות השופר הם קולות של בכי ("תרועה" מלשון "יבבה"), וזה פשר השברים והתרועה, שהם סוגים שונים של בכי – אנחה ויללה. גם המילה "שברים" היא מלשון שיברון לב, שזו התחושה האופפת אותנו בימים הללו.

ואז מגיע החצי השני של חגי תשרי שהוא בבחינת "וימינו תחבקני". האריז"ל אומר כי הסוכה היא בבחינת חיבוק מאת יד ימינו של הקב"ה.

ומדוע?

ביד ימין יש שלושה חלקים – שני חלקים גדולים, וכן כף היד שהיא קטנה ביחס לשני חלקי היד. על דרך זה בסוכה, המינימום הנדרש בהלכה הוא שתי דפנות שלמות ועוד קצת, כנגד שלושת חלקי יד ימין. וכיון שאת הסוכה אנו בונים במצוות ה' ונכנסים לתוכה, אם כן בעת הישיבה בסוכה אנו זוכים לחיבוק של הקב"ה.

כאשר זוכים ל"ימינו תחבקני", ל"ימין מקרבת" של ה' – באופן טבעי זה לא זמן של פחד ויראה, אלא זמן של התלהבות ושמחה גדולה. לכן החצי השני של חג סוכות הוא שמח, ונקרא "זמן שמחתנו", ויש בו את "שמחת בית השואבה" ו"שמחת תורה".

אחרי שהבנו את המבנה הכללי של חודש תשרי, על שני החלקים שלו, "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" – נוכל לדבר באופן פרטני על המרכיבים של חג סוכות.

נתמקד בעבודת בית המקדש בחג הסוכות. בבית המקדש, היו בחג הסוכות שלושה רכיבים - אש, יין ומים. כלומר: הקריבו הרבה קרבנות על אש המזבח, בנוסף ניסכו (שפכו) יין על המזבח כמו בכל יום, ובנוסף היה משהו מיוחד רק לסוכות, שבו היו מנסכים (שופכים) במקביל גם מים על המזבח. על רקע זה היו שמחים בשמחת בית השואבה. מה הרעיון המסתתר מאחורי אש, מים ויין?

סיפור: קול דממה דקה

הגמרא מספרת (ברכות נח, א) על האמורא רב ששת שהיה עיוור, וצדוקי אחד החליט "לעבוד עליו". מה עשה? פעם עברה פמליית המלך ברחוב מלווה במשמרי כבוד, ורב ששת חיכה עד שהמלך עצמו יעבור והוא יוכל לברך "ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם".

אך כיון שרב ששת היה עיוור, ניסה הצדוקי לשקר ולגרום לרב ששת לברך ברכה לבטלה. כאשר חלף משמר הכבוד הראשון עם החצוצרות, אמר הצדוקי לרב ששת שהנה המלך הגיע. אך רב ששת לא האמין לא. כך ניסה פעם אחר פעם, ולא הצליח.

לפתע נהיה שקט. אמר רב ששת: עכשיו המלך עובר, וברך "ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם"!

שאל הצדוקי: מאיפה ידעת מתי המלך עובר, הרי אינך רואה?

השיב רב ששת: זה פסוק מפורש. כאשר אליהו ברח מפני איזבל המלכה אל מערה בהר סיני, התגלה אליו ה' ואמר לו (מלכים א יט, יא): "צא ועמדת בהר לפני ה', והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' – לא ברוח ה'; ואחר הרוח רעש – לא ברעש ה'; ואחר הרעש אש – לא באש ה'; ואחר האש – קול דממה דקה". כלומר, שה' לא מתגלה ברוח, ברעש ובאש, אלא דווקא ב"קול דממה דקה".

סיים רב ששת: כיון ש"מלכותא דארעא, כעין מלכותא דרקיעא" – ממלכות ה' הבנתי כי גם ברגע שהמלך עובר, אין רעש אלא שקט.

חסידות: אש, יין ומים

לאור זאת נבין מה הפשר של שלושת הרכיבים – אש, יין ומים.

אש מייצגת התלהבות. המילה "התלהבות" היא מלשון להבה, אש. מבחינה רוחנית אש הקרבנות מייצגת אדם שזכה לקירבת ה' ובוערת בתוכו אש של אהבה והתלהבות כלפי ה'. הוא "נדלק" על קדושה, ונמצא ב"אורות" גדולים. אם תסתכלו על התפילה שלו, תראו אותו מתנדנד מצד לצד כמו להבה ענקית.

היין מייצג שמחה. על יין נאמר שהוא "משמח אלוקים ואנשים" (שופטים ט, יג). בכל יום, כאשר היו מנסכים יין על גב המזבח, מה היה קורה? הלויים היו פורצים בשירה ובמקהלה אדירה, כדברי חז"ל "אין אומרים שירה אלא על היין". כמו כן נאמר "אין שמחה אלא בבשר וביין". כאשר אנשים שותים יין, הם מסוגלים לרקוד ולשמוח בעוצמה אדירה. מבחינה רוחנית, "ניסוך היין" זהו אדם שיש לו שמחה עצומה מהעובדה שהוא זוכה לקירבת ה', והדבר גורם לו לשיר ולרקוד.

אם כן, האש והיין קשורים זה בזה, שכן ההתלהבות מביאה לשמחה, והשמחה מבטאת התלהבות.

אומר הקב"ה: "לא באש ה'", "לא ברעש ה'". התלהבות ושמחה, גם אם הם מדברים קדושים, עדיין אינם פסגת הקדושה. שכן בסופו של דבר האדם מבטא בהם את עצמו, הוא שם את עצמו על הבמה, במרכז העניינים, ומראה לכולם את ההתלהבות והשמחה שלו.

כאשר האדם נמצא במרכז, גם התלהבות ושמחה שמתחילים ממקום חיובי, יכולים ללכת בסוף לכיוונים שליליים. הרי יש אומרים כי עץ הדעת היה גפן, ולכל הדעות נוח שתה מן הגפן ואנו יודעים מה היה ההמשך. לא צריך לצטט מקורות כדי להבין לאן שתיית יין יכולה להביא את האדם. אנו רואים בעיניים כיצד שמחה ומצב רוח שמתחילים טוב, עלולים להביא אחר כך למעשים לא ראויים.

לכן אנו צריכים לשלב את המרכיב השלישי – מים. בבית המקדש היו מנסכים מים על המזבח רק בחג הסוכות. כששמים מים על אש, בכך המים מכבים את האש ולפחות מנמיכים את הלהבות. גם כאשר מוסיפים מים ליין, בכך מחלישים את עוצמת היין.

מים מייצגים ביטול, "קול דממה דקה". זה מצב שהאדם מזיז את עצמו לגמרי הצידה, מבטל את כל רצונותיו, והדבר היחיד שנמצא לנגד עיניו הוא – רצון ה'. זה המלך בכבודו ובעצמו. אם אנו רוצים לפגוש את המלך, אנו צריכים להיות ב"קול דממה דקה", להיות בשקט ובביטול מוחלט.

אבל כשאומרים "קול דממה דקה", אין הכוונה שצריך לסגור את מערכת הסטריאו ולהשתיק את ההתלהבות והשמחה מענייני קדושה. ביטול לא אמור לדכא את ההתלהבות והשמחה שלנו. בבית המקדש היו מנסכים את המים אך במקביל מנסכים גם את היין. כלומר, אומרים לנו להמשיך לשיר ולשמוח עם היין, לצד קול דממה דקה של המים.

איך אפשר לשלב יין ומים, שירה ושמחה עם קול דממה דקה? כשמחוברים להקב"ה, אפשר לשלב בין דברים הפוכים. אנו אמורים להכניס את הנחת היסוד של הביטול בתוך ההתלהבות והשמחה שלנו, עד שהשמחה כולה היא קודש לה', ללא שום רצונות אישיים. שמחה קדושה שכזו, לא יכולה להידרדר למחוזות שליליים.

הראשון שעשה את השילוב שבין יין ומים, היה יעקב אבינו. כאשר הגיע אל יצחק לקבל את הברכות, נאמר "ויבא לו יין וישת", ואומר הזוהר (בלק קפט, א) כי יעקב לא נתן ליצחק יין נקי, אלא הוסיף מים לתוך היין, ואת זה נתן ליצחק. כלומר, יעקב מלמד את סוד החיבור של מים ויין, להכניס את הביטול בתוך ההתלהבות והשמחה.

שמחת תורה – לתרגם את הרגשות למעשים

אחרי היראה של הימים הנוראים, והשמחה והביטול של חג סוכות – עולה השאלה: מה יישאר מכל זה רגע אחרי כל החגים, כאשר נחזור לשיגרה היום-יומית? איך נוכל לחוות את הרגשות הנשגבים הללו גם בהמשך החיים?

לשם כך מגיע החג האחרון של חודש תשרי, חג שמחת תורה (ושמיני עצרת). התורה נותנת לנו כלים לתרגם את הרגשות הנשגבים הללו למעשים בפועל, שכן התורה מנחה אותנו איך להתנהג בחיי היום יום לפי רצון ה', גם כאשר אנו הולכים לעבודה, חוזרים הביתה, ומנהלים את שגרת חיינו. החיבור שלנו לתורה הוא הביטוי המעשי לכל הרגשות הנשגבים של חודש תשרי, וזה המוטו של החג האחרון – שמחת תורה.

לכן החג הזה נקרא גם "שמיני עצרת". האריז"ל מסביר כי הביטוי "עצרת" הוא מלשון "קליטה". כלומר, אחרי כל ה"אורות" של חודש החגים, היראה של הימים הנוראים והשמחה של זמן שמחתנו – בחג האחרון זה הזמן לקלוט ולהפנים את האורות הללו, ולהפוך אותם למדריך לחיי היום יום, על ידי שמחת התורה.

המעגל היומי

ועכשיו נכונה לנו הפתעה. דיברנו על ה"מאקרו", על מעגל השנה; ועכשיו נעבור ל"מיקרו", למעגל היום. מסתבר, שכל אותו תהליך שעברנו בחודש החגים, המהווה הקדמה לשנה כולה – אנו עוברים תהליך דומה בכל בוקר, בתור הקדמה להמשך היום.

בואו נעבור על השלבים השונים, ותעזרו לי להקביל ביניהם ובין החגים של חודש תשרי:

הבוקר מתחיל בלילה, באמירת קריאת שמע שעל המיטה עם חשבון נפש, ויחידי סגולה נוהגים אף לבכות בתיקון חצות, ועל תפילת הבוקר נאמר "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", כלומר שלפני התפילה אנו רציניים בבחינת "דע לפני מי אתה עומד". לאיזה חלק בחודש החגים כל זה מתאים? – כמובן, לימים הנוראים, שמאלו תחת לראשי, שמאל דוחה.

אחר כך אנו עוברים לתפילה עצמה, בה אנו שרים שירים, דהיינו שקוראים את "פסוקי דזמרה", שהם פסוקי הלל ושירה להקב"ה, ומתעוררים בשמחה והלל. בהמשך מתעוררים באהבה לה', במילים "ואהבת את ה' אלוקיך" בקריאת שמע. לאיזה חלק בחודש החגים זה מתאים? – כמובן, לאש הקרבנות וניסוך היין בחג הסוכות, זמן שמחתנו, ימין מקרבת, וימינו תחבקני.

אחרי ההתלהבות של פסוקי דזמרה והאהבה של קריאת שמע, אנו נעמדים דום ומתפללים את תפילת העמידה בלחש, מתוך ביטול מוחלט בפני ה', כעומד לפני המלך. לאיזה פרט בחודש החגים זה מתאים? – כמובן, לניסוך המים בחג הסוכות, שהוא בבחינת ביטול מוחלט של "קול דממה דקה".

אחרי התפילה אנו אמורים ללמוד תורה, כדברי חז"ל שאדם צריך ללכת מבית הכנסת לבית המדרש. וכפי שיש הנוהגים ללמוד כמה הלכות בסוף התפילה (במילים "כל השונה הלכות בכל יום"), ויש הנוהגים ללמוד אחרי התפילה את השיעורים הקבועים של חת"ת ורמב"ם, או כל לימוד תורה אחר. זה אמור לתת לנו כוח להמשך היום, ללמד אותנו איך להתמודד עם אתגרי היום. לאיזה חלק בחודש החגים זה מתאים? כמובן, לחג שמחת תורה.

נחגוג ונחווה אפוא את התהליך הרוחני של החגים ברמת ה"מאקרו", בחודש החגים, ואחר כך נעבור לרמת ה"מיקרו", בבוקר של כל יום ויום. חג שמח!