סיפורה של סוכה מפוארת בקאזאן (סגנון חו"ל)

בעיר קאזאן שברוסיה השוכנת במחוז טטרסטן – שהוא מוסלמי ברובו – מתגורר יהודי בשם משה עדינוב.

משה עדינוב כיום בן 65 הוא רופא שיניים מקומי. אביו היה סופר סת"ם בקאזאן לפני מלחמת העולם השניה. למרות ששמר על קיום המצוות בסתר, נאלץ משה בצעירותו ללכת מידי יום ואפילו בשבת – לבית ספר ממשלתי (שכן לא היה בעיר בית ספר יהודי). בבית הוא ספג חינוך למצוות ושמירת חגי ישראל ככל האפשר. אבל אביו שחשש לעתידו היה שב ומזהיר אותו שלא לספר לחברים מה עושים בבית. "תהיה יהודי בבית ורוסי ברחוב" אמר לו. אביו סבר שאילו הוא היה שומר מצוות בגילוי לא היה לו סיכוי להתקבל לאוניברסיטה.

הם חיו בבית עץ פרטי (ולא בבנין משותף כמו רוב תושבי קאזאן). מאחורי הבית היתה מרפסת קטנה, ומידי שנה בחג הסוכות היה אביו מכסה את הגג בעלים ובענפים ומזמין רבים מידידיו היהודים.

למעשה, זו היתה הסוכה היחידה בכל העיר והיא נשמרה כמובן בסוד. האבא היה

מקדש על היין ומספר חרישית סיפורים על החג. חוויות חג הסוכות נחרטו עמוק בלבו של משה הצעיר.

בשנת 1965 הלך האב לעולמו ומשה ירש את הבית. הוא רצה להמשיך את המסורת הקבועה של חג הסוכות עבור הילדים שלו והוא חשב לעצמו כי בוודאי אביו השתמש רק בענפים ועלים בשל חוסר אמצעים כלכליים, אבל הוא מעוניין לפאר יותר את הסוכה. למשה היו חברים שעסקו בייצור אלומיניום ובכל שנה הוא היה מתקין גג אלומיניום יציב וחזק מעל למרפסת, והוא היה גאה מאד שהוא הצליח לשמור על מורשת אביו עליו השלום מתוך פאר והדר.

כך נמשך הדבר למעלה משלושים שנה רצופות.

בשנת 1998 הגיעו שלוחי חב"ד לעיר קאזאן והם חגגו את חג הסוכות בפומבי ובפרהסיה. משה היה גאה ושמח לראות סוף סוף את החג "שלו" יוצא מן המחבוא. באותה שנה הזמין אותו השליח לסוכה המפוארת שהוא בנה. כאשר הוא נכנס לסוכה בליל החג הוא הבחין שהרב אוחז בידו גביע יין, נרות דולקים על השולחן, ומעל ראשו סכך של... עלים וענפים.

למראה הסכך, פרץ משה בבכי; לפתע הוא קלט מדוע אביו השתמש בעלים וענפים, לפתע הוא הבין שבשלושים שנה האחרונות הוא נהג שלא כשורה... הוא בסך הכל רצה לפאר את הסוכה.

משה עדינוב אכן לא קיים את מצוות סוכה כהלכתה, אבל בכל זאת משהו הוא כן קיים כאן.

כאשר הרבי הקודם נאסר ברוסיה הסובייטית בשנת 1927, הוא נעצר על ידי יהודים שכמה מהם היו מצאצאי משפחות של חסידים בעבר והם אף דיברו איתו באידיש.

כשהרבי הוכנס לבית הסוהר, הם החרימו לו את התפילין. לאחר מכן הוא הוזמן לחקירה, ושם הוא הודיע להם שהוא לא ישיב להם על שום שאלה עד שיחזירו לו את התפילין שלו.

הרבי סיפר שהוא החליט החלטה חזקה ותקיפה שהוא לא יתפעל מהחוקרים ומהסוהרים בכלל.

כאשר הוא נכנס לחדר החקירה הוא אמר להם שזו פעם ראשונה שהוא נכנס לחדר כלשהו, ואנשים לא נעמדים לכבודו!

על השולחן היו מונחים כמה אקדחים. החוקרים שישבו מולו היו אותם בחורים יהודים, צאצאי החסידים, שהפכו לקומוניסטים נלהבים

הרבי דיבר אליהם באידיש. כשהם שמעו את דבריו, הם הסתכלו עליו ושאלו אותו האם הוא יודע היכן הוא נמצא.

הרבי השיב להם: "בוודאי אני יודע היכן אני נמצא; אני נמצא במקום שפטור ממזוזה, ישנם מקומות שפטורים ממזוזה כמו דיר של סוסים ובית הכסא"

ההלכה היא שישנם מקומות שפטורים ממזוזה כמו שירותים, בית מרחץ, דיר של בהמות וכדו'.

באחת משיחותיו , שואל הרבי (לקו"ש חי"ט עמ' 126 ): מדוע הרבי הקודם בחר לענות להם תשובה כה חריפה נגטיבית ושלילית על כך שהוא נמצא במקום פטור ממזוזה, לכאורה היה מתאים יותר שהוא ישיב להם שזהו מקום שהקב"ה נמצא בו שהרי "מלא כל הארץ כבודו", ובזה הוא היה מראה להם שהוא לא מתפעל מהם בכלל! מדוע הוא בחר לפתע ללמד אותם הלכות מזוזה?

הרבי מסביר, שכולנו יודעים שלמזוזה יש סגולה מיוחדת; על המזוזה כתוב מבחוץ את האותיות ש.ד.י. שהם גם ראשי התיבות של המילים "שומר דלתות ישראל". המזוזה שומרת על האדם שמקיים את המצוה הזאת. חדר שיש בו מזוזה זוכה לשמירה יתרה מאת הקב"ה.

בבית הסוהר ברוסיה לא היו מזוזות ולכן הרבי רצה לעשות "זכר" למזוזה על ידי הדיבור שלו בענין הזה, ובזכות זה הוא המשיך על עצמו את הסגולה של השמירה שיש במצות מזוזה.

כפי שאנחנו נוהגים בהרבה מצוות שאנחנו לא יכולים לקיים אותם הלכה למעשה בפועל, אזי אנחנו מקיימים ועושים "זכר" למצוה. כמו בליל הסדר אנחנו מניחים בקערה את הזרוע שהיא זכר לקרבן הפסח. כך אנחנו מקיימים בזמן הזה – שאין לנו את בית המקדש – את מצות קרבן פסח במידה מסויימת.

כך גם בחג הסוכות, מהתורה אנחנו מחוייבים במצות לולב רק ביום הראשון, כמו שכתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" וכו' (ויקרא כג, מ). רק בירושלים בבית המקדש היו מקיימים את מצות לולב במשך שבעה ימים. אולם אחרי חורבן בית המקדש התקין רבי יוחנן שנקיים בכל יום את מצות לולב בבחינת "זכר למקדש" (סוכה מ, א).

מהשיחה של הרבי משמע שאותם יהודים שיש להם בבית מזוזות פסולות או שיש להם רק את הנרתיק החיצוני של המזוזה משום שהם לא יודעים שצריך להיות משהו בפנים, הם מעולם לא ראו את הקלף הזה ולא שמעו על כך – נכון אמנם שהם לא מקיימים את מצות מזוזה כהלכתה, אבל "זכר" למזוזה יש כאן. כפי שהגמרא במסכת מנחות (לג, ב) מספרת "של בית מונבז המלך היו עושין ... זכר למזוזה". ולכן גם כשיש רק את הנרתיק של המזוזה, מכל מקום המזוזה מזכירה להם את הקב"ה וממילא זה ממשיך להם "מעין שמירת המזוזה".

כך גם בסיפור של משה עדינוב, אמנם הוא לא הקים סוכה כשרה כהלכתה בגלל התמימות וחוסר הידיעה לו, אבל הוא בוודאי קיים "זכר" למצות סוכה.

אין ספק שהסוכה שלו היתה חביבה ביותר לפני הקב"ה, והלוואי שאנחנו נקיים את מצות סוכה בהתלהבות כמו אותו יהודי בקאזאן.