שיעורש"י לחג הסוכות: שבעים פרים, כפרה אחת ('ומנחתם ונסכיהם לפרים' – פנחס, כט, יח)

ב"ה

על פי ליקוטי שיחות חלק כג, שיחה ג' לפרשת פנחס

מדוע לא 'מעלין בקודש' בחג הסוכות? • מי נמשל לפרים, ומי לכבשים? • ומה גרם למשה עדינוב לפרק את סוכתו במהלך החג?

פתיחה

אנחנו יודעים שבדרך כלל קיים ביהדות כלל של: 'מעלין בקודש'.

בכל פעם יש להוסיף עוד ועוד בעניני תורה ומצוות. נדיר למצוא הנהגות טובות שצריך לפחות בהן משנה לשנה.

יוצא דופן הוא הנושא של קרבנות חג הסוכות. ביום הראשון של הסוכות היו מקריבים שלושה עשר פרים. ביום השני היו מקריבים שנים עשר פנים. כך, בסדר יורד, היה פוחת מספר הקרבנות אותן היו מקריבים בכל יום מימי חול המועד.

הציווי על קרבנות החג מופיע בהרחבה בפרשת פנחס.

ר' איסר קרא בבקשה את שני הפסוקים הראשונים [פרק כט, פסוקים יב-יג]:

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ; וְחַגֹּתֶם חַג לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים.  יג וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה--פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר, אֵילִם שְׁנָיִם; כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר, תְּמִימִם יִהְיוּ. 

אנו מוצאים כאן כי ביום הראשון הקריבו שלושה עשר פרים.

ביום השני, כבר הקריבו שנים עשר פרים, הנה הדברים [פסוקים יז-יח]:

יז וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי, פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר--אֵילִם שְׁנָיִם; כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר, תְּמִימִם.  יח וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים, בְּמִסְפָּרָם--כַּמִּשְׁפָּט. 

בואו נראה את דברי רש"י על פסוק יח, ר' זונדל קרא בבקשה את הרש"י:

(יח) ומנחתם ונסכיהם לפרים -

פרי החג שבעים הם. כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין:

מה רש"י רוצה?

[לשמוע את הקהל]

על פניו נראה שרש"י מסביר מדוע אכן התורה חורגת מדרכה, ומצווה 'לרדת בקודש', במקום לעלות. לכן מסביר שהפרים הם כנגד אומות העולם שמתמעטים והולכים.

שאלה

אבל משהו כאן לא מובן לנו. בפסוק הקודם, פסוק י"ז, מצויין מספר הפרים שהקריבו בכל יום [13 במקום 14], אך שם רש"י לא רואה צורך לבאר את הירידה במספר.

מה קרה בפסוק הזה שרש"י כן רואה צורך?

תשובה

האמת היא כי 'בן חמש למקרא', אליו מכוון רש"י את פירושו כבר יודע מקרבנות הנשיאים וממקומות אחרים, כי בכל קרבן יש סוד, ולכן יתכן גם מצב של ירידה במספרי הקרבנות, לפי הרמזים הטמונים בכל אחד מהם, ואין כל טעם לבאר זאת.

אולם מה שמטריד בפרשתנו, אינה כשלעצמה, אותה היה התלמיד מפרשן כיחידות קרבנות נבדלות עם סודות נבדלים, אלא כפיפת כל אותן קרבנות שונים תחת אותה קורת גג אחת: "ומנחתם ונסכיהם לפרים .. במספרם כמשפט".

כשאנו מאחדים את כל קרבנות החג ליחידה אחת, לסוד אחד, אז כאן באמת לא מובן – מדוע אנו לא מעלין בקודש?

לכן, רק עתה, בפסוק י"ח, פונה רש"י להסביר את הירידה במספר הקרבנות.

הוראה

שבעים הפרים היו מגינים על אומות העולם בזמן שבית המקדש היה קיים, ואילו כיום, שאין בית המקדש, אין דבר השומר עליהם מעוונתיהם.

עם ישראל לעומתם, נמשל לכבשים, שמספרם בימי החג היה קבוע ואחיד, כי בכוח תפילתם וקיום המצוות לכפר עליהם ולשמור עליהם גם כיום, שאין בית מקדש.

סיפור

בעיר קאזאן שברוסיה השוכנת במחוז טטרסטן – שהוא מוסלמי ברובו – מתגורר יהודי בשם משה עדינוב.

משה עדינוב כיום בן 65 הוא רופא שיניים מקומי. אביו היה סופר סת"ם בקאזאן לפני מלחמת העולם השניה. למרות ששמר על קיום המצוות בסתר, נאלץ משה בצעירותו ללכת מידי יום ואפילו בשבת – לבית ספר ממשלתי (שכן לא היה בעיר בית ספר יהודי). בבית הוא ספג חינוך למצוות ושמירת חגי ישראל ככל האפשר. אבל אביו שחשש לעתידו היה שב ומזהיר אותו שלא לספר לחברים מה עושים בבית. "תהיה יהודי בבית ורוסי ברחוב" אמר לו. אביו סבר שאילו הוא היה שומר מצוות בגילוי לא היה לו סיכוי להתקבל לאוניברסיטה.

הם חיו בבית עץ פרטי (ולא בבנין משותף כמו רוב תושבי קאזאן). מאחורי הבית היתה מרפסת קטנה, ומידי שנה בחג הסוכות היה אביו מכסה את הגג בעלים ובענפים ומזמין רבים מידידיו היהודים.

למעשה, זו היתה הסוכה היחידה בכל העיר והיא נשמרה כמובן בסוד. האבא היה

מקדש על היין ומספר חרישית סיפורים על החג. חוויות חג הסוכות נחרטו עמוק בלבו של משה הצעיר.

בשנת 1965 הלך האב לעולמו ומשה ירש את הבית. הוא רצה להמשיך את המסורת הקבועה של חג הסוכות עבור הילדים שלו והוא חשב לעצמו כי בוודאי אביו השתמש רק בענפים ועלים בשל חוסר אמצעים כלכליים, אבל הוא מעוניין לפאר יותר את הסוכה. למשה היו חברים שעסקו בייצור אלומיניום ובכל שנה הוא היה מתקין גג אלומיניום יציב וחזק מעל למרפסת, והוא היה גאה מאד שהוא הצליח לשמור על מורשת אביו עליו השלום מתוך פאר והדר.

כך נמשך הדבר למעלה משלושים שנה רצופות.

בשנת 1998 הגיעו שלוחי חב"ד לעיר קאזאן והם חגגו את חג הסוכות בפומבי ובפרהסיה. משה היה גאה ושמח לראות סוף סוף את החג "שלו" יוצא מן המחבוא. באותה שנה הזמין אותו השליח לסוכה המפוארת שהוא בנה. כאשר הוא נכנס לסוכה בליל החג הוא הבחין שהרב אוחז בידו גביע יין, נרות דולקים על השולחן, ומעל ראשו סכך של... עלים וענפים.

למראה הסכך, פרץ משה בבכי; לפתע הוא קלט מדוע אביו השתמש בעלים וענפים, לפתע הוא הבין שבשלושים שנה האחרונות הוא נהג שלא כשורה... הוא בסך הכל רצה לפאר את הסוכה.

משה עדינוב אכן לא קיים את מצוות סוכה כהלכתה, אבל אין ספק שהוא הוכיח יותר מכל, שגם בזמני הגלות הכי קשים – עם ישראל חי, פורה, צומח ומשגשג!