ביום כיפור בשנת 1973 בחור בן 19 בשם דב זולדן שגר בזכרון יעקב נלקח מבית הכנסת היישר לקרב על רמת הגולן, הוא היה טנקיסט, ומיד בתחילת המלחמה פגע פגז פגיעה ישירה בטנק שלו. מפקד הטנק נהרג מיד, והוא עצמו נפצע קשה, איבד הרבה דם ושכב חסר אונים. לפתע עבר לידו חייל חסון וחזק, גם הוא תושב זכרון יעקב, והוא העמיס את דב זולדן על הגב ואמר לו שהוא יציל אותו.
מסביב התעופפו כדורים ופגזים לכל עבר, זולדן צעק עליו שיעזוב אותו פה ולפחות ימהר וירוץ להציל את עצמו, "אם תסחוב אותי על הגב שלך – שנינו נמות פה". אבל החייל התעקש להמשיך לסחוב אותו. אבל גם זולדן התעקש עד שהוא ניצח, והחייל השאיר אותו שוכב ליד טנק ישראלי שרוף.
באותם רגעים זולדן היה בטוח שהוא לא יוצא חי מהקרב הזה, אם משום העובדה שהוא כבר איבד דם רב או בגלל החיילים הסורים שעוברים מטנק לטנק ובוזזים את ההרוגים ויורים בפצועים הישראלים. זולדן חיטט בכיסו, הוציא עט ונייר והתחיל לכתוב צוואה להוריו ואחיו. הוא כתב וכתב, אך לפתע הרגיש בחילה חזקה מהריח של הגופות השרופות שהיו בתוך הטנק.
הוא זחל הצידה לתעלה הסמוכה והרחיק את עצמו מהטנק. דקה לאחר מכן הסורים צלפו על הטנק כדי לוודא שאף אחד לא נשאר חי שם, וזולדן ניצל בנס.
באותם רגעים הוא התפלל לה' שיציל אותו והמשיך לכתוב את הצוואה שלו. כשהוא סיים את הכתיבה, הוא חש שהוא עומד לאבד את הכרתו. באותם רגעים הוא שמע רעש של רכב צבאי ישראלי נוסע לא הרחק ממנו, הוא ניסה לצעוק לעזרה אבל הוא לא היה מסוגל להוציא מילה מהפה. הוא זרק בידו רגב אדמה לעבר החיילים, הם הבחינו בזה, עצרו מיד, העלו אותו לרכב, השכיבו אותו מאחור, ונתנו לו עזרה ראשונה. הם נסעו כברת דרך ואז עצר מישהו עם רכב אזרחי ופינה אותו במכוניתו לבית הרפואה רמב"ם בחיפה. בבית הרפואה אשפזו אותו מיד וטיפלו בו, הורידו ממנו כמובן את המדים ושמו אותם בערימה אחת עם כל המדים של החיילים הפצועים האחרים. מישהו מהצוות שהיה אחראי על מיון הבגדים מצא בתוך מכנסיו את הצוואה שהוא כתב. לבית הרפואה הזה הגיעו גם הרבה חללים ל"ע. איש הצוות הבחין במדים מלאים בדם של חייל עם צוואה בפנים שמופיעה בה השם והכתובת ומיהר להעביר זאת לתחנת המשטרה בזכרון יעקב, עיר מגוריו של החייל.
בתחנת המשטרה המקומית עבד שוטר בשם שמואל זולדן, אביו של החייל דב זולדן. הוא עצמו היה ניצול שואה מאושוויץ. כשהוא קיבל את הצוואה, הוא הבין שהבן שלו – ממנו לא שמע מילה כבר ימים ארוכים – נהרג ל"ע וזאת הצוואה שלו. אחרי התדהמה הראשונית שהוא קיבל, הוא רץ הביתה, ותוך זמן קצר החדשות התפרסמו בכל זכרון יעקב ומאות אנשים זרמו לבית המשפחה כדי לנחם אותם.
בינתיים אותו חייל שסחב את זולדן על הגב והשאיר אותו לבסוף למרגלות הטנק השרוף, הרגיש נקיפות מצפון איומות על כך שהוא השאיר את דב זולדן בשדה הקרב. מסיבה כלשהי הוא הגיע לבית הרפואה רמב"ם בחיפה, והוא חשב לעצמו אולי בכל זאת החייל הזה ניצל. הוא ביקש שיכריזו במערכת ההכרזה שמחפשים את דב זולדן. תוך דקות ספורות הם היו מחובקים, ואז דב נזכר שעליו להתקשר הביתה. וכך באמצע האבל הגדול בבית – הגיע הטלפון מהבן החייל שחי וקיים, והשמחה בזכרון יעקב הרקיעה שחקים ובקעה רקיעים...
היום קראנו בתורה על חטא העגל. גם שם התרחש מקרה דומה. בחג השבועות עלה משה רבינו להר סיני כדי לקבל את הלוחות, לפני שהוא עלה, הוא הודיע שהוא עולה למשך ארבעים יום.
עם ישראל אכן החל לספור את הארבעים יום מאותו יום שהוא עלה, למרות שהוא עלה רק אחרי הצהרים לקראת סוף היום. משה התכוון שהספירה תתחיל מהלילה שלאחריו. כאשר הגיע יום הארבעים למספרם של בני ישראל והם ראו שמשה לא מגיע, הם החלו לדאוג, "כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו". אומרת הגמרא במסכת שבת (פט, א) שהשטן "הראה להם דמות מיטתו" – היה נראה להם שמשה מת ולכן הוא לא חוזר אליהם, וכל זה הניע אותם לעשות את העגל.
ואז באמצע החגיגה כאשר הם הכריזו "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד) לפתע התרחשה תחיית המתים; משה הופיע לנגד עיניהם, וברגע שהוא הגיע הכל השתנה. משה לא היה צריך לומר מילה אחת, עצם זה שהוא חי – ביטל את כל המציאות של חטא העגל.
בשיחת י"ב תמוז תשכ"ט מבאר הרבי הוראה נפלאה מהפסוק הראשון של חטא העגל ('שיחות קודש' תשכ"ט כרך ב עמ' 280 ). כיצד הכל התחיל? מהצעקה של בני ישראל "זה משה האיש לא ידענו מה היה לו".
הם אמרו: אנחנו לא מבינים מה קרה עם משה. ברגע שמשהו לא הסתדר להם בשכל – הם פיתחו מיד שיטה חדשה ויצרו את העגל. לכאורה הרי אתה בעצמך אומר
ומודה ש"לא ידענו", ואם אתה לא יודע – שב בשקט ותמתין שמישהו שכן יודע יסביר לך מה מתרחש פה. אבל מה שקרה שם הוא שחוסר הידיעה היה מספיק כדי לשמש כתירוץ לעבוד עבודה זרה.
הרבה פעמים אנשים לא מבינים את הנהגתו של הקב"ה; הם לא מבינים מדוע הרשעים מצליחים והצדיקים כושלים. אבל במקום לייצר שיטות חדשות כדאי להפנים את הרעיון של "לא ידענו" – כלומר לנו יש חיסרון שאנחנו לא מבינים. זה לא אומר שאם אני לא מבין העסק כבר לא עובד והכל שגוי ולא נכון ולכן צריך ליצור שיטה חדשה או דת חדשה או עגל הזהב.
הקב" ה מעולם לא חתם איתנו על חוזה שעלינו להבין את הכל. אפילו משה רבינו ביקש מהקב"ה "הודיעני נא את דרכך" (שמות לג, יג), ובכל זאת לא זכה להבין את הכל. עלינו ללמוד ממשה רבינו שצריך אכן לנסות להבין וללמוד כמה שאפשר, אבל בסופו של דבר, צריכים קצת ענווה; כשלא מבינים משהו – צריך פשוט לבטוח ולסמוך על הקב"ה ולזכור שהוא מנהל את העולם..