מאת הרב אלי וולף
השם "שמחת תורה", מורה שזו שמחה הקשורה עם התורה, אך בשמחה זו ישנה שמחה כפולה: שמחת עם ישראל עם התורה, ושמחתה של התורה עם עם ישראל. הדבר גם מודגש בהגדרת היום כ"יום שמחתנו", שמחה לשון רבים - שמחת ישראל עם התורה ושמחת התורה עם ישראל.
אך למרות שזו שמחה כפולה, שמחתם של ישראל בתורה ושמחתה של התורה בישראל – יום זה נקרא בשם של שמחה אחת, "שמחת תורה", זה לא "שמחות תורה". משמע ששתי השמחות מתאחדות לשמחה אחת.
מה תוכן הדברים, כיצד שתי השמחות הללו מתאחדות לשמחה אחת?
•
שמחתם של ישראל עם התורה, אינה דורשת ביאור: כאשר מקבלים דבר יקר וחשוב, הדבר גורם לשמחה ותענוג, וכיון שהתורה היא דבר יקר מאוד –
כפי שאנו מודים להקב"ה בכל בוקר, מיד בתחילת היום, עוד לפני היציאה לעסקים ואפילו עוד לפני תחילת התפילה, אנו מברכים ומודים לבורא העולם על כך שהוא "בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו", ומיד לאחר מכן אנו לומדים קטע קצר מן התורה שבכתב וקטע קצר מן התורה שבעל פה -
הדבר מורה עד כמה התורה הינה דבר יקר מאוד עבורנו – ומשום כך אנו שמחים איתה, בכל יום.
וכאשר מגיע יום מיוחד, יום של "שמחת תורה", יום בו אנו נוטלים על עצמינו את התורה לכל השנה כולה – ברור הדבר שאנו שמחים איתה באופן מיוחד.
זו שמחתם של ישראל עם התורה.
•
ובאשר לשמחתה של התורה עם ישראל – הדבר יובן באמצעות משל:
כאשר אדם מעניק מתנה – ישנן מתנות שהם יקרות אצל מקבל המתנה, עבורו זהו דבר בעל ערך וחשיבות, אבל עבור הנותן, לאו דווקא שזה חפץ בעל משמעות מיוחדת, ייתכן ועבורו יש למתנה זו חשיבות וערך קטנים, ואולי אפילו קטנים מאוד.
אבל ישנה מתנה שהיא דבר יקר ביותר, הדבר היקר ביותר שקיים, דבר יקר ביותר ובעל ערך וחשיבות נעלים ביותר גם אצל הנותן עצמו – אזי גם אצל נותן המתנה ישנו תענוג נפלא ביותר בהענקת מתנה זו.
ובאם מדובר על מתנה שהיא עצמה שייכת לרגש – אזי גם למתנה עצמה יש תענוג גדול בעת הענקתה מהנותן למקבל.
זו היא שמחתה של התורה ביום שמחת תורה, שמחתה של התורה עם ישראל.
התורה היא הדבר ביותר שישנו, שלמה המלך מכנה אותה (משלי ג, טו) "יקרה היא מפנינים". יתרה מזו, גם אצל הקב"ה עצמו היא דבר יקר מאוד, וכפי ששלמה המלך כותב (שם ח, ל) "ואהיה אצלו .. שעשועים", שעשועיו של הקב"ה עצמו, וכאשר הוא מעניק את התענוג שלו במתנה לעם ישראל -
וכפי שאנו מברכים בברכת התורה: "ונתן לנו את תורתו", הקב"ה העניק לנו את התורה השייכת לו, התורה שהוא עצמו משתעשע איתה –
הדבר גורם לתענוג ושמחה אצל נותן התורה, אצל הקב"ה, וגם שמחה אצל התורה עצמה.
•
כאשר נותן המתנה מעניק מתנה בעלת ערך יקר ביותר – שמחתו היא רק כאשר הוא נוכח לראות שמקבל המתנה עושה בה שימוש בהתאם למה שהוא מצפה ממנו שיעשה איתה.
כאשר זו מתנה שאינה בעלת ערך כה חשוב, אזי די לו בכך שהמקבל קיבל אותה בשמחה והוא שומר עליה ומעניק לה ערך, בכך נגרם לו תענוג. אך כאשר הוא מעניק מתנה יקרה ביותר, ורצונו שהמקבל ישתמש בה באופן מוגדר ומסויים - לא די לו בכך שהמקבל קיבל אותה ושומר עליה במקום מיוחד, אלא רק כאשר המקבל עושה בה שימוש נכון, בהתאם לרצונו, רק אז יש שמחה ותענוג אצל הנותן.
לתורה יש שמות שונים, היא מכונה בשם (דברים ד, ו) "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", היא נקראת "חכמתו ורצונו יתברך" – אבל יום זה נקרא בשמה "תורה", זה יום בשם "שמחת תורה". הקב"ה נתן לנו "את תורתו", אנו חותמים את הברכה במילים "ברוך אתה ה' – נותן התורה". זה שמה, "תורה".
משמעות המילה "תורה", הינו במובן של "הוראה". התורה מורה לנו את הדרך כיצד להתנהג בחיי היום יום, היא הוראה כיצד לכלכל את כל צעדינו בעולם, יום אחרי יום, רגע אחרי רגע. זו תכליתה של התורה ושל נתינת התורה. כאשר אנו רק מקבלים את התורה, מעריכים את היוקר שלה, ומניחים אותה במקום שמור ומוגן – לא זו תכליתה, ואין בזה "שמחת תורה", התורה אינה שמחה מכך.
תכליתה של התורה היא – "תורה", במובן של "הוראה". התורה היא "נר מצוה ותורה אור", היא נועדה להאיר את דרכנו בעולם, הן ביום השבת והמועד, והן גם בימות החול, ביום יום.
כאשר יהודי מקבל על עצמו, ביום שמחת תורה, החלטה תקיפה לנהוג לפי הוראותיה והדרכותיה של התורה בכל ימות השנה, ולא רק בתחומי החיים של תורה ותפלה אלא גם בענייני הרשות, בעסקיו ובהליכותיו, שגם הם יהיו מוארים באור של "תורה אור", "כל מעשיך יהיו לשם שמים" –
אזי נעשית שמחה הן אצל נותן המתנה, והן אצל המתנה עצמה, זה יום שראוי לשמו "שמחת תורה", התורה שמחה עם יהודי זה, התורה שמחה עם ישראל.
•
כאשר אדם כותב ספר תורה, עוטף אותו במעיל מיוחד, מניח עליו כתר יקר, עורך חגיגת "סיום ספר תורה" עם תהלוכה גדולה וריקודי-שמחה – זה דבר גדול וחשוב מאוד. אבל לא זו תכליתה של התורה. תכליתה הוא – הוראה לחיי היום יום.
גם אם אדם הסיק שמטרת התורה היא "הוראה", אבל הוא חושב שההוראה שבה מיועדת לזקנים שכבר פרשו מעולם העסקים, ומשום כך הוא תורם סכומים יפים למושב זקנים, כדי שהשוהים שם יוכלו ללמוד תורה ולנהוג לפי הוראותיה, או מאידך, הוא מבין שדווקא הצעירים, הילדים, שעוד לא נכנסו לעולם העסקים, צריכים ללמוד תורה ולנהוג בהתאם להדרכותיה, ולכן הוא תורם כספים רבים עבור חינוך ילדי ונערי ישראל –
זה אמנם דבר חשוב מאוד, חינוך הוא הבסיס לחיים, אבל לא בזה תכליתה של התורה – עבורו.
"כיבוד אב", של האב הזקן היושב במושב זקנים, זו אמנם מצוה חשובה. "ושננתם לבניך", חינוך הילדים, זו מצוה חשובה, אבל תכליתה של התורה היא - הוראה עבורנו, עבור כל אחד ואחד מאיתנו.
דרישתו של מעניק מתנת התורה, דרישתה של התורה היא – שהיא תהיה מורה-הדרך היחיד לכל יהודי, בכל פרטי אורח חייו. התורה היא, "כי הם חיינו", החיים – אסור שיהיה להם הפסק. אי אפשר "לחיות" רק בשבת, ואחר כך במשך ששה ימים "לא לחיות", ובשבת הבאה "לחיות מחדש".
•
משמעותה של שמחת היהודי עם התורה היא – שהוא מקבל על עצמו, ובשמחה, לנהוג כפי הוראותיה בכל ימות השנה. מהותה של שמחה אמיתית היא, שהיא ללא מדידה והגבלה, "שמחה פורצת גדר", אין מקום בחיינו שהתורה לא תגיע לשם. גם אם במהלך השנה ייוצרו קשיים או מניעות – שמחתינו עם התורה תפרוץ את הגדר, והוראת התורה תגיע גם לשם.
כאשר יהודי שמח כך עם מתנה זו, עם התורה, אזי גם התורה שמחה איתו, היא שמחה מההחלטה שלו להשתמש במתנה כפי רצונו של נותן המתנה.
כך שמחת התורה עם ישראל ושמחת ישראל עם התורה, זו שמחה אחת - "שמחת תורה", לשון יחיד.
וכאשר יהיה לנו "שמחת תורה", שמחה של האות תי"ו, בסוף אותיות האל"ף בי"ת, נזכה לשמחה של תחילת האותיות, "שנת אורה", תורה אור, ו"שנת ברכה", כשנקיים "בחוקותי תלכו", נזכה לכל הברכות של "ונתתי גשמיכם בעיתם", וזו תהיה "שנת גאולה" - גאולה של "ושמחת עולם על ראשם".
(משיחות ליל שמחת תורה תשל"ו)