נקודות קצרות לדרשות שמחת תורה וסוכות (הבר)

הרב חיים הבר

דרשה לליל שמחת תורה בנושא ריקוד ברגליים:

השאלה הידועה – התורה היא הרי חכמה, ולומדים אותה עם הראש. לכאורה ביום חגה של התורה, היה צריך להפעיל את הראש. למה דווקא ריקוד ברגליים?

יש לכך שלוש תשובות:

1. בכלל הריקוד הוא לא שלנו, אלא של התורה. היא רוצה לשמוח, רק שאין לה רגליים. אנו משמשים לה הרגליים. ועל דרך הפתגם שתפקידו של הראש הוא רק להיות וו תלייה לרובה. המסר הוא ביטול מוחלט לתורה, מבלי לנסות לעקם את התורה לרצונותינו.
2. עיקרה של התורה אינו החכמה וההיגיון שבה, אלא הקדושה שבה, נותן התורה. לכן העיקר אינו בשכל, אלא אפילו ברגליים.
3. תפקידה של התורה שלא תישאר רק בשכל ובלימוד התיאורטי, אלא תחדור עד למעשה בפועל. לכן הריקוד דווקא ברגליים, שגם במעשה תחדור התורה. המסר הוא קבלת עול מצוות בפועל, בפרט אחרי ההתעוררות של חודש תשרי (שמחת תורה תשל"א).

דרשה ליום שמחת תורה בעניין קביעות עיתים לתורה:

1. פתיחה – סיפור על יהודי (ר' נחום מרקוביץ) שבצעירותו לא למד תורה, והרבי ביקש ממנו שיקבל על עצמו בכל יום חמש דקות לימוד תורה לא פחות, ולא יותר. החידוש הוא, שבמקרה שלו הדרישה הייתה גם לא יותר, כדי שיתחזק בקביעות, וגם יהיה לו צימאון להוסיף.
2. כאשר אדם נפטר שואלים אותו "קבעת עיתים לתורה". לא שואלים אם למד, כי זה פשיטא, אחרת מה עשה כאן. השאלה האם "קבעת עיתים לתורה".
3. בכל הימים שעברנו בחג תשרי, עם כל המהפכות והשינויים, עדיין התמידים נשארו אותו דבר בבית המקדש בכל אותם ימים. כי תמיד זה תמיד, ללא שינויים.
4. המסר – כל אחד מאיתנו צריך לקבוע עיתים לתורה. הפיתרון הכי טוב הוא פשוט חת"ת ורמב"ם, ולפחות אחד מהם. לא יעבור יום בלעדיהם. להסביר את התקנות בהרחבה.
5. בפרט לימוד ספר המצוות לרמב"ם זה אפשרות עם חמש דקות ביום, לא פחות ולא יותר, לדעת את כל התורה כולה, דהיינו באופן תמציתי את כל תרי"ג מצוות.
6. סיפור שמשון סטאק בהיותו בחור שהרבי קבע איתו לימוד מסוים, ונעדר מהלימוד. ולאחר מכן הסביר שהיה במשחק בייסבול. הרבי שאל אותו מה הכי חשוב בקבוצה, האוהדים או השחקנים, והסביר שהשחקנים הכי חשובים כי האוהדים יכולים לפרוש באמצע המשחק, ואילו השחקנים עד הסוף. הנמשל היה שיש הרבה אוהדים לחב"ד וליהדות, אבל כשדורשים משהו קשה הם עוזבים את המשחק. ממך דורשים להיות שחקן.
7. האם אתה אוהד או שחקן? המבחן הוא האם קבעת עיתים לתורה, האם אתה לומד חת"ת ורמב"ם, ולפחות מגיע לשיעור בשבוע (כל אחד לפי מצבו הנוכחי). לא נצא מההתוועדות בלי שכל אחד יקח על עצמו משהו של קביעות עיתים לתורה.

הוספות אפשריות:

• סיפור על גאון ששאל את הרבי מה חידשה חסידות והשיב קביעות בתורה. ושאל הרי את זה כבר יש, והשיב שהחידוש הוא קביעות בנפש. להסביר את הפשט.
• סיפור על רלוי"צ שראה יהודי רוקד בשמח"ת ושאל מדוע הרי אינו לומד תורה, והשיב שזה כמו להשתתף בשמחה של אח שלו. אך האמת אינה כך, כי זו השמחה של כולנו. אך כל אחד יבחר בעצמו אם זו השמחה שלו או של אחיו, תלוי בעניין של קביעות עיתים.

דרשה על סוכות בנושא בסוכות תשבו, מקיף ופנימי (ע"פ מאמר של הרבי בסוכות תשבו, מופיע באוצר מאמרי חסידות):

1. פתיחה – הסיפור על הרגצ'ובר שאמר שאין מקור בנגלה לכך שצריך ליטול ארבעת המינים בסוכה, ותגובת הרבי שהסיפור לא נכון, שהרי נאמר תשבו כעין תדורו
2. הפרדוכס – "בסוכות תשבו". סוכה זה מקיף, בניגוד למזון. ואילו תשבו, התיישבות, זה שייך בפנימי, אחרי שיש התאמה מדויקת. איך מסתדר בסוכות תשבו?
3. רעיון מרכזי – המשכת המקיף בפנימיות. זו כל המטרה של סוכות, לקחת את האור העליון והמקיף, ולהחדיר אותו בתוכנו באופן פנימי. לכן יושבים בסוכה, ולכן גם ארבעת המינים דווקא בסוכה. זה מתבטא בשלושה דברים:
4. דוגמה ראשונה – אמונה והבנה. אמונה מקיף, הבנה פנימי. מתחילים בבוקר באמונה, "מודה אני... רבה אמונתך", ואחר כך מגיעה הבנה בתפילה. אך ההבנה לא מחליפה את האמונה, כי הסוכה נשארת סוכה. סיפור על ר' חיים צימרמן שאמר שהרבי מדבר כמו הגאון שבגאונים, אך בעניין אמונה מדבר כמו סבתא זקנה. שילוב אמונה והבנה.
5. דוגמה שניה – אחדות וגיוון. מצד הסוכה כולם ראויים לישב בסוכה אחת, אך הסוכה לא מתייחסת להבדלים. כאילו אין הבדל בין ספרדים ואשכנזים וכו' וכו'. זה השלב הראשון, הדגשת המכנה המשותף. אך בשלב שני לוקחים את המקיף לפנימי, וזו האחדות של ארבעת המינים, דהיינו שהמינים שונים ומכבדים זה את זה, ודווקא באמצעות השוני נוצרת המצוה. סיפור על ילדי טהרן שהרבי אמר שישימו להם אורז בליל הסדר, כי זה המנהג שלהם.
6. דוגמה שלישית – תוקף בדרכי נועם. תוקף זה מקיף, כי אינו מתאים את עצמו לאף אחד; ואילו בדרכי נועם זה פנימי, כי מתאים עצמו לסביבה. בסוכות תשבו זה אומר גם תוקף עצמי, ולכן כתוב "האזרח" מלשון "איתן האזרחי" שזה עצם הנשמה, תוקף עצמי. מצד שני התוקף צריך להיות בדרכי נועם, בלי לפגוע בצד השני, פנימי. סיפור על הבת של צצקעס שהתחילה לשיר בכוס של ברכה, והרבי הורה שתתחיל למחוא כפיים, ועצר הכול ומחא איתה כפיים. גם תוקף, עמידה על ההלכה בלי פשרות, אך גם בדרכי נועם, שהיא לא תיפגע.