הרב שניאור אשכנזי
לפני 15 שנים, בחודש תשרי, הייתי ברומניה. נסענו קבוצת בחורים לשליחות בקהילות היהודיות הקטנות והמרוחקות במדינה. בערב שמחת תורה, יצאנו לעיירה קטנה בשם "יאסי" (שהייתה בעבר עיר ואם בעולם החסידות והצמיחה חסידים דגולים כדוגמת "רבי משה יצחק מיאסי") כדי לעשות בה את החג עם היהודים שנותרו שם ועשרות הסטודנטים הישראלים שלומדים לימודי רפואה.
הדרך מבוקרשט נמשכה כמה שעות, וככל שהעמקנו לנסוע, ראינו מחזה מעניין. מול העיניים חלפו שיירות ארוכות של עגלות עם חמורים נושאות סחורות שונות, כמו בדים, בגדים ומוצרי מזון. הנהג הסביר לנו כי האנשים באזור הם די פרימיטיביים ואין להם יכולת לצאת לעשות קניות לעיתים קרובות. לכן הם עורכים אחת לחודש "יום שוק", שבו יוצאים ואוגרים סחורה לכל החודש.
ההסבר הזה, שנאמר בדיוק בערב שמחת תורה, עורר בי פתגם חסידי ישן ויפה. חסידים אמרו שחודש תשרי הוא כמו "יריד", שבו אוספים סחורה לכל השנה. בימי החודש אנו ממלאים את המזוודות באנרגיה ואחר כך פורקים אותן כל השנה. בתחילת החודש אספנו רצינות ותשובה, בחג הסוכות אספנו אחדות וחיבור עם המשפחה והשכנים, ועכשיו הגיע החלק האחרון ואולי החשוב מכול: עתה הזמן לאסוף שמחה. הימים הללו הם הגנראטור של השמחה לכל השנה.
והנקודה הזו, ראויה לעיון מיוחד: מדוע כה חשוב לסיים את חודש תשרי עם השמחה העצומה של "שמחת תורה"? מה לא היה מספיק בכל החגים שחגגנו עד היום? הרי בחנויות כבר נגמרו הביצים והקוטג' בגלל שרשרת החגים שיצאה השנה באמצע השבוע - ומה עוד "שמחת תורה"?
השאלה הזאת מרתקת במיוחד, משום שהמנהג לעשות "שמחת תורה" הוא למעשה די חדש. אם נפתח את הסידור ונקרא את התיאור של החג הזה, כפי שהוא מועתק מתוך התורה עצמה, נמצא רק את המלים "שמיני עצרת החג הזה", אך לא מוזכר דבר מהמנהג לחגוג ולשמוח עם התורה.
יתירה מכך: מי שחובב היסטוריה ובקי במנהגי ישראל יודע כי עצם המנהג לסיים את התורה בשמחת תורה הוא יחסית חדש בארץ ישראל. שכן בעבר, היו שני מנהגים מרכזיים בנוגע לקריאת התורה (רמב"ם הלכות תפילה ריש פי"ג): בני בבל וספרד היו קוראים פרשה שלימה מדי שבוע והיו מסיימים את התורה מדי שמחת תורה, כפי הנהוג כיום. אולם בני ארץ ישראל היו קוראים רק שליש פרשה בכל שבוע, ולכן היו מסיימים את התורה כל שלוש או שלוש וחצי שנים. כך שלמעשה הם לא היו מסיימים את התורה בכל שנה בסוף חודש תשרי.
כך מספר הנוסע היהודי המפורסם, רבי בנימין מטודלה, שיצא למסע בקהילות ישראל לפני כ-900 שנה. בקהיר המצרית הוא מצא שני בתי כנסת סמוכים, אחד של יהודי בבל והשני של יהודי ארץ ישראל. בבית הכנסת הבבלי קראו פרשה בכל שבת וסיימו את התורה בכל שנה, ואילו בבית הכנסת הסמוך, הארץ-ישראלי, קראו רק שליש פרשה בכל שבת וסיימו את התורה אחת לשלוש שנים.
רק לאחר ימי הצלבנים, כאשר חרב היישוב היהודי בארץ והוא התחדש מאוחר יותר על ידי יהודים שבאו מחו"ל, אימצו גם כאן את המנהג המקובל בחוץ לארץ, לקרוא פרשה שלימה בכל שבוע ולסיים את התורה בסוף חודש תשרי.
על כל פנים, כיון שיום זה הוא יום "גמרה של תורה", לכן מובא בספר הזוהר, והופץ והונהג בעיקר בימי הגאונים, לפני כאלף שנים, לערוך בו חגיגה ושמחה גדולה לכבוד סיום התורה.
וכאן ראוי להבין, מה נותנת השמחה הגדולה בסיום חודש תשרי, רגע לפני היציאה לשנה החדשה?
החשיבות של השמחה היא ברורה: שמחה מולידה הצלחה. שמחה מביאה את היכולות של האדם לשיא וגורמת לו למצות את הפוטנציאל הגדול שלו.
מגיל אפס הרגילו אותנו לחשוב ההיפך, שהצלחה מולידה שמחה. כלומר, שאם רק נזכה לקנות את הבית ההוא או נשכיל להשיג את ההישג ההוא, נהיה מאושרים. אולם האמת היא בדיוק הפוכה: שמחה מולידה הצלחה. כאשר אדם שמח, הוא מביא את היכולות שלו לשיא ומשיג הצלחות גדולות. הוא מרוכז, ערני, בוטח בעצמו ומסלק את המכשולים העומדים בפניו.
רבינו הזקן מביא לכך דוגמא ידועה, משני אתלטים שעולים על המגרש, ואחד חי ומלא רצון לנצח, ואילו השני עייף וטרוד, הרי ברור מי ינצח ביניהם. אולם כאן מעניין להוסיף כי גם מחקרים מודרניים מוכיחים (הובא באחד הקורסים של jli) את העובדה הפשוטה הזאת: אנשי מכירות אופטימיים עקפו את עמיתיהם הפאסימיים בחמישים וששה אחוזים. סטודנטים שהוטענו לפני מבחן בעידוד ומלים חיוביות, השיגו הישגים הרבה יותר טובים מחבריהם הניטראליים, ואפילו רופאים שנכנסו לעבודה במצב רוח טוב, הפגינו פי שלוש יצירתיות וכושר אבחנה מדוייק מחבריהם הניטראליים.
וזאת בדיוק הסיבה שאנו מסיימים את חודש תשרי עם חג של שמחה. אחרי שהטענו את עצמנו באהבת ויראת ה', כעת נותר רק לפרוץ עם זה החוצה. אנו מסלקים את המחסומים ופורצים עם כל ההתלהבות קדימה – והדרך הכי טובה להצליח היא עם שמחה.
הרבי מליובאוויטש חיבר את הרעיון הזה עם דבר נוסף, מקסים: הסמל של השמחה הוא כמובן ה"יין". אין חג יהודי בלי בקבוק יין על השולחן. אך מדוע דווקא היין זכה להיות זה שמשמח "לבב אנוש"?
הסביר הרבי רעיון נפלא (תורת מנחם חכ"א/51): יין הוא בעצם מיץ שהיה צבור בתוך הענבים ופרץ החוצה. ולכן היין מסוגל לחולל באדם תכונה דומה: הוא מעורר את הכוחות הפנימיים ומציף אותם החוצה. הוא מעורר את האהבה, ההתלהבות והשמחה ומציף אותם לידי גילוי חיצוני.
אבל איך משיגים שמחה? אתם מביטים על הרב החבדני"ק שעומד מולכם וחושבים לעצמכם: רבונו של עולם, על מה הוא מדבר? למי יש כוח לקום לרקוד עכשיו?
ובכן, רבותיי, התשובה פשוטה: מובא בספר הזוהר (תיקוני זוהר כב) שהמילה "בשמחה" היא אותיות "מחשבה". ובקיצור: הכל תלוי בראש. הדרך הכי פשוטה להיכנס לשמחה, היא פשוט לשמוח. להעיף את כל המחשבות המעיקות, להיכנס לתוך המעגל ופשוט לרקוד.
עד כמה שזה נשמע מפתיע, אבל המצב הטבעי של האדם הוא שמחה. אם נביט על תינוק, נשים לב שכאשר לא מציק לו כלום והוא לא רעב או עייף – הוא מחייך בכל פה. העובדה שכולנו אנשים קודרים, נובעת מכל המחשבות שהוספנו ועטינו על עצמנו. הדרך לחזור להיות שמחים היא, לסלק את המחשבות המעיקות, להצטרף לריקוד ופשוט לשמוח.
וכאשר יהודי מתעלה על התחושות שלו ושמח - בגלל שהקב"ה אמר לשמוח - גם הקב"ה נוהג עימו באותה הדרך ופורץ את כל המחסומים ונותן לו את הסיבות להיות שמח. פעם, בעיצומן של ההקפות בעיר לובאוויטש, קרא הרבי הרש"ב לחסיד שהיה סוחר וביקש לדעת איך הוא מוכר סחורה לחנוונים הקטנים? האם הוא דורש מהם תשלום מראש במזומן?
הסוחר השיב כי מי שמשלם במזומן על הקנייה הקודמת, מקבל ממנו סחורה ב'הקפה' עד שישלם עליה בפעם הבאה. אמר הרבי כי זהו בדיוק ענין ה'הקפות': אחרי ששילמנו לה' במזומן על ידי עבודת התשובה בראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות, ה' נותן לנו סחורה חדשה בהקפה עבור כל השנה הבאה, שתהיה בעזר ה' לטובה, לברכה ולגאולה שלימה.