הרב אלי וולף
בשמחת תורה אנו מוצאים שתי הנהגות באופן היחס שלנו עם ספר התורה, שתי הנהגות שהן חריגות ביחס לכל ימות השנה.
הנהגה ראשונה, שהיא עיקרה של שמחת תורה - שאנו חוגגים ורוקדים עם ספר התורה כשהוא סגור ועטוף במעיל. אנו לא קוראים בתורה, לא לומדים בה, אלא רוקדים איתה כשהיא סגורה ועטופה.
הנהגה שניה, שבשונה משאר כל ימות השנה, שבהם עולים לתורה רק שלושה, חמשה או שבעה-שמונה קרואים, הרי בשמחת תורה כל המתפללים בבית הכנסת עולים בה לתורה.
ויתרה מזו, בכל ימות השנה יכולים לעלות לתורה רק מי שמחוייב במצוות, רק מגיל בר מצוה ומעלה – ואילו בשמחת תורה עולים לתורה כל הילדים, אפילו הקטנים ביותר.
•
הנהגות אלו עומדות בסתירה האחת לזולתה –
הריקוד עם ספר התורה כשהוא סגור – מבטא את הקשר העצמי והפנימי שיש ליהודי עם התורה, עם התורה כמו שהיא, לא עם ההבנה שלו בתורה, לא עם הרגש החם שיש לו לתורה.
יהודי יכול לשמוח עם התורה בגלל המעלה של ההבנה וההיגיון שיש בה, "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". יהודי גם יכול לשמוח עם התורה בגלל הרגש הלבבי שיש לו כלפיה, ביודעו שהתורה היא "חמדה גנוזה" של הקב"ה, ובכל זאת, למרת מעלתה הגדולה, הקב"ה העניק אותה לנו – הרי הדבר מעורר אצלו את רגש הלב כלפיה,
אבל בשמחת תורה אנו לא שמחים עם התורה, לא בגלל ההבנה שלנו בה, ולא בגלל הרגש הלבבי שלנו כלפיה –
בשמחת התורה אנו רוקדים איתה כשהיא עטופה וסגורה, אנו רוקדים ושמחים איתה כמו שהיא. בגלל שהיא החיים שלנו. "כי הם חיינו ואורך ימינו". זה לא משהו שקשור רק לראש, זה לא משהו שקשור רק ללב. זה בעצם החיות שלנו. זה לא דבר שנמדד בהגיון או ברגש. זה החיים שלנו.
ולכן השמחה שלנו איתה מתבטאת באמצעות הריקוד ברגליים, עם עקב הרגל. העקב אין בו הבנה, אין בו רגש, אפילו מבחינת תחושה – הוא האבר הכי גס מבחינת תחושה.
דבר זה מבטא, שהשמחה שלנו היא עם עצם התורה, עם ההכרה שהיא החיים שלנו, והחיים חודרים לכל פרט בגוף, עד לחלק הכי נחות וגס, עד העקב שברגל.
כך שהריקוד בשמחת תורה מדגיש את הקשר שלנו עם התורה, לא כפי שהיא נלמדת עם המוח, ההיגיון.
ואילו העובדה שכולם עולים לתורה, כולם משתתפים בקריאת התורה, אפילו ילדים קטנים עולים לתורה – מדגישה את הקצה השני. שכולם קוראים בתורה כשהיא פתוחה, הקשר שלנו עם התורה באמצעות ההבנה וההיגיון.
איך שתי הקצוות הללו מופיעים יחד באותו חג?
•
דבר זה בא להדגיש שלנו, שהקשר שלנו עם התורה אסור לו להשאר מופשט, בלי לרדת לפרטים.
היצר הרע יכול לטעון לאדם: אמת, יש לרקוד עם התורה, הריקוד שלך קשור עם עצמיותה של התורה, התורה היא לא מוגבלת, התורה היא חכמתו של הקב"ה, והבורא הוא לא מוגבל, כך שגם חכמתו, התורה, היא לא מוגבלת. ולכן עליך לרקוד איתה באמצעות הרגליים, כולל עם העקב שברגל.
אבל יחד עם זאת – טוען היצר - אתה, הנברא המוגבל, אסור לך לערב את השכל האישי שלך בה, אסור ואינך יכול לערב את הרגש המוגבל שלך עם התורה.
בשמחת תורה – תרקוד עם התורה, אבל למחרת, באסרו חג – אין לך מה ללמוד אותה. אתה מוגבל, והיא לא מוגבלת, כך שאין באפשרותך כלל ללמוד אותה.
את השכל שלך – תנצל למסחר, ללימוד חכמות העולם. את הרגש שלך – תשמור לעניני העולם. אבל התורה – היא מעל השכל שלך, היא מעל הרגש שלך.
כך גם בנוגע לחינוך הילדים שלך – טוען כלפיו היצר הרע: הקב"ה הוא אין סופי, הוא לא מוגבל, וכי אכפת לו איך תחנך את הילד או הילדה שלך? וכי יחסר לו משהו באם לא תחנך את הילד שלך בדרך התורה, וכי יתווסף לו משהו באם כן תחנך אותו בדרך התורה?!
די לך בזה שכשיקראו לך לתורה ב"מי שברך" תתנדב צ'ק מכובד, ובזה יצאת ידי חובה – לשם מה לך גם לחנך את הילדים בדרך התורה?
וזו ההוראה משמחת תורה –
הקשר העצמי שיש לנו עם התורה, הריקודים שאנו רוקדים עם התורה כשהיא סגורה ועטופה, הריקוד שאנו רוקדים עם הרגלים ועם העקב שלנו – אנחנו צריכים לקחת זאת אל ההבנה ואל הרגש ואל המעשה. אנחנו לא רק רוקדים עם התורה, אלא אנו כולנו, כולל הילדים, עולים לתורה בשמחת-תורה, וקוראים בה כשהיא פתוחה.
מה המבחן ששמחת הריקודים שלנו עם התורה היתה כנדרש – באם אנו גם עולים לתורה.
טענת היצר שדי לנו בכך ש"הלב שלנו עם התורה", כי העיקר הוא הלב, אבל האברים הפרטיים לא כל כך חשובים – אינה נכונה. לב בלי שאר האברים זה לא אדם חי... הלב חייב את האברים. הלב הוא מזרים חיות לכל האברים.
בקריאת התורה של שמחת תורה אנו קוראים את הפסוק "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". פסוק זה הינו הפסוק הראשון שמוטל על האבא ללמד את הילד שלו מיד כשהילד יודע לדבר.
כך שעוד לפני שהילד שייך להבנה, מיד כשהוא מתחיל לדבר – עליו לדעת ש"תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", התורה היא ירושה שלו.
שמחת תורה מלמד אותנו ומדגיש לנו שאת הריקודים עם ספר התורה הסגור – צריכים לפרוט אחר כך לחיי היום יום, הן ביחס לאדם עצמו, שעליו לעלות לתורה בספר תורה פתוח, לקחת את הקשר העצמי שלו עם התורה אל פרטי החיים,
ולא רק הוא עולה לתורה, אלא הדבר צריך להתבטא גם בחינוך הילדים שלו, גם הם עולים לתורה בשמחת תורה, גם הם ישמעו בשמחת תורה את הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב".
הבחינה אם שמחת התורה והריקודים שלו היו כנדרש, הבחינה אם הדבר נמשך לחיים הפרטיים שלו למחרת שמחת תורה, שגם הם יהיו חדורים בהתאם לתורה – מתבטא באופן החינוך שהוא מעניק לילדים.
(משיחת ליל שמחת תורה תשכ"ח
יצא לאור השבוע ע" יועד הנחות בלה"ק)