היום בלילה אנו הולכים בע"ה לרקוד עם התורה, כולם באים להקפות צעירים וזקנים ילדים ומבוגרים שותים לחיים, אוחזים בספרי תורה, מחבקים אותם ורוקדים.
לכאורה זה נראה קצת מוגזם השמחה הגדולה הזאת. להבדיל אלף אלפי הבדלות בדתות האחרות למשל, וכי ראינו פעם שהם רוקדים עם הספרים שלהם? להבדיל, גם לא ברומא הקתולית הם לא רוקדים עם הספר שלהם.
אפי' כשיש להם תהלוכות דת שבה הם נושאים בידיהם הם השתי וערב שלהם, ותמונות של כל מיני "קדושים" למיניהם, גם אז הם לא מחבקים את הספר שלהם, או למשל מתי ראו לאחרונה המון מוסלמי משולהב שמחבק את הקוראן ורוקד איתו באחד מההפגנות הסוערות.
לא מוצאים בשום מקום את ההתנהגות הזאת.
ובפרט ששמחת תורה זה לא חג "שהוכתב" מלמעלה, אין "מצוה" לרקוד עם התורה, זה לא כתוב בתורה, לא מוזכר בנביאים וגם חכמי התלמוד לא חידשו את זה. זה מנהג שבא מלמטה, מתוך ההמונים היהודיים עצמם שהחליטו לשמוח ולעלוז ביום "גמרה של תורה".
בנוסף לכך, מהו הספר שאנו רוקדים איתו, מה יש בתורה, זהו ספר חוקים שבו כתובים 613 מצוות, פעמים רבות יהודים מתלוננים "שווער צו זיין א איד" - "קשה להית יהודי", יש יותר מדי מצוות, ובתורה כתוב גם עונשים מה יקרה חלילה אם לא נשמור על המצוות.
וא"כ מה השמחה הגדולה, וכי ראינו פעם מישהו רוקד עם קובץ תקנות של מס הכנסה למשל?
בשמח"ת יש שני כיבודים מיוחדים, "חתן תורה" ו"חתן בראשית."
כשקוראים את פרשת וזאת הברכה, זה שעולה לתורה בעלי' האחרונה של הפרשה כדי לסיים את כל התורה נק' "חתן תורה" ומיד אח"כ כשמתחילים לקרוא את התורה שוב מההתחלה מספר בראשית, זה שנק' לעלות לתורה
כדי להתחיל את התורה הוא נק' "חתן בראשית".
אז יש לנו שני חתנים, אבל מי זאת הכלה, הכלה היא התורה.
מה שמיוחד בנישואין של חתן וכלה שלא נמצא בשום קשר אחר זאת "אהבה", וזה מה שמעורר לשמחה כזאת בחתונה. לא פלא שאנשים מבזבזים כ"כ הרבה כסף על חתונה כי כשזה מגיע לאהבה שם אין צורך בהסברים ותירוצים מדוע אנחנו רוקדים ושמחים, זה מובן מאליו. ואת האהבה הזאת יש לנו לתורה.
נשאלת השאלה מדוע אנו כ"כ מאוהבים בתורה?
אנחנו כעת עומדים לפני בחירות, ישנם דמוקרטים וישנם רפובליקנים, ישנם אלו שאוהבים להקשיב למועמד הזה ואחרים נהנים להקשיב למועמד השני.
רוב האנשים לא השתכנעו ע"י הנואמים להיות ליברלים או קונסרבטיבים, אלא כשהם שמעו את הנואם הזה או כשהם גילו את השיטה הזאת, הם התחברו עם הדעות של אותה שיטה בגלל שהם בעצמם חשבו כך עוד לפני זה, והם רק מצאו מישהו שיודע לבטא את רחשי ליבם בצורה שהם בעצמם לא מסוגלים לעשות.
הם מזדהים עם אותה תנועה או עם אותו מועמד, כי התנועה הזאת והמועמד הזה מבטאים את מה שהם תמיד האמינו עוד לפני כן. וסו"ס הם מצאו בית וקבוצה שבהם אנשים חושבים כמוהם.
זה מה שקורה ליהודי עם התורה, בDNA. היהודי יש כבר את כל השיטות של התורה. הקב"ה לא רק כתב בתורה מה שהוא מצפה שהאדם יעשה, אלא הוא ברא את האדם בצורה כזאת שהוא ירצה לעשות את הדברים האלו, הוא לא רק ציוה על פרו ורבו, אלא הוא הכניס בטבע של האדם שהוא ירצה ילדים.
ועד"ז הקב"ה לא רק כתב בתורה שאנשים יהיו מורלים ואוהבי ה' אלא הוא הכניס בגנים של היהודי את הצורך לדאוג לעניים לאלמנות וליתומים. היהודי מצד עצמו תמיד נלחם למען צדק חברתי, הוא לא יכול לסבול שמשעבדים עם אחר והוא מזדעק מול כל עוולה אחרת. ועד"ז יהודי רוצה בטבעו להתחבר ולהתקרב לקב"ה, הוא מחפש רוחניות, זהו הרגש הטבעי שלו.
אבל מה שקורה זה שאדם נולד עם רגש טבעי להתחבר לקב"ה אבל הוא לא יודע איך, הוא נולד עם רגש טבעי לעזור לעניים אבל הוא לא בטוח בעצמו, הוא חושב לעצמו שאם כולם נוהגים אחרת, אולי הם צודקים, הוא מתחיל להסתפק האם הצדק איתו. ואז הוא פותח את התורה והוא קורא "ואהבת לרעך כמוך" והוא שמח ע"ז כמוצא שלל רב. התורה מאמתת את מה שהוא תמיד הרגיש ולא יכל להוכיח שהוא צודק, כשהוא קורא בפרשת משפטים: "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כ"ב, כ"א). "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז) או מה שקראנו היום בתורה "כי יהי' בך אביון... לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך... פתוח תפתח את ידך" (דברים ט"ו, ז-ח). או את המצוה "ביומו תתן שכרו" (דברים כ"ד ט"ו). שחייבים לתת לפועל את המשכורת שלו בזמן ואסור לעכב אותה כלל. ואותו דבר בענינים רוחניים, הוא מוצא את "שמע ישראל... ה' אחד" והוא מרגיש שזה מה שהוא חיפש כל הזמן.
כשיהודי לומד את התורה הוא מיד מתאהב בה, זה מה שהוא חיפש כל השנים. ולכן הוא שמח כמו חתן שמצא כלה.
לא פלא שפעם בשנה כשהוא מסיים את התורה הוא שמח עם התורה כמו חתן ששמח עם הכלה. ולכן כולכם מוזמנים לחתונה השנתית לבוא לרקוד עם הכלה הערב אצלנו כאן בביהכנ"ס.