סגנון חו"ל. תשע"ג.
בתקופת השואה בגטו ווארשא שהה במקום רבי קלונימוס שפירא, שנודע לכל בשם "הרבי מפיאסצנה". הוא נכח במקום ביחד עם חסידיו ויהודים נוספים, ונהג להשמיע באוזניהם דרשות בכל שבוע ואחר כך היה מעלה אותן על הכתב. כך יצא שבמשך כשלוש שנים, מראש - השנה של שנת ת"ש (1940) עד שבת חזון של שנת תש"ב (1942) הוא כתב דרשות שבועיות בקביעות.
לאחר מכן הוא הגיה את הדרשות הללו והכין אותן לדפוס. בשנת תש"ג (1943) הוא הטמין את כתב היד בתוך כד חלב שהוטמן באדמת הגטו ביחד עם כתבים נוספים. כמה שנים לאחר תום המלחמה, פועל בנין שחפר במקום על מנת להניח יסודות לבנין חדש שנבנה על הריסות הגטו, - מצא את הכתבים הללו והעביר אותם לידיים יהודיות.
בשנת תש"כ (1960) הדפיסו את הכתבים הללו וקראו לספר "אש קודש". זהו ספר שדן בבעיות שצצו ליהודים בעת השואה. הוא מרבה לשבח את היהודים על כוחות הנפש שהם גילו באותה תקופה ומרבה ללמד עליהם זכות.
שנים רבות לאחר מכן, עיין רב פלוני בספר הזה והתעורר מאד מהדברים שנכתבו בו. במשך השנים הוא ניסה לאתר תלמיד כלשהו של המחבר "הרבי מפיאסצנה" כדי לשמוע מפיו - - עדות חיה על מהותו וטיבו של רבו.
יום אחד ביקר אותו רב בישראל, התהלך ברחובות תל אביב, ופגש יהודי שמנקה את - הרחובות. הרב שם לב שהמנקה הוא אדם מבוגר וקצת שבור, אבל המראה שלו הסגיר ייחודיות יוצאת דופן. הוא פנה אליו וקרא: שלום לך אדוני, והמנקה השיב לו "עליכם שלום" במבטא פולני. הרב התעניין האם הוא מפולין, והלה השיב שהוא מפיאסצנה. הרב לא היה יכול להאמין שלפניו עומד יהודי שהוא מחפש במשך שנים רבות.
הוא המשיך להתעניין אצל המנקה: "האם ראית פעם את הרבי מפיאסצנה?" "מה הפירוש - אם ראיתי", השיב האיש, "הייתי תלמיד שלו מגיל שש עד גיל אחת עשרה, למדתי בבית ספר - שתחת הנהלתו, ואז לקחו אותי לאושוויץ, ובגלל שנראיתי מבוגר יותר מגילי היכו ועינו אותי - בלי סוף. אבדתי את כל משפחתי שם וכעת אין לי נפש קרובה בעולם".
אמר לו הרב: "כל ימי אני מחפש תלמיד של הרבי מפיאסצנה וסוף כל סוף פגשתי אותך. אולי אתה יכול לחזור לי איזה וואָרט שאתה זוכר מהרבי שלך?" אך היהודי השיב לו: כלום אתה חושב שאפשר לשהות חמש שנים באושוויץ ועוד לזכור דבר תורה?!" אך הרב עמד על שלו - ואמר: "אני בטוח שאתה זוכר משהו, לא ייתכן ששכחת משהו שהרבי שלך לימד אותך".
למשמע הדברים, הלך המנקה לשטוף את ידיו וחבש כובע לראשו, כמו חסיד שלא חוזר דברי תורה מרבו סתם כך ללא הכנה ראויה. חזר אל הרב ואמר לו: "אתה באמת מעוניין לשמוע דבר תורה מהרבי?" והרב הגיב: אני משתוקק מאד לשמוע משהו ממנו.
ואז היהודי פתח את פיו והחל לתאר ולספר: שבתות כמו שהיו לנו בפיאסצנה לא היו בשום - מקום אחר. בכל ליל שבת היה הרבי יוצא בריקוד עם תלמידיו, ואחר כך היה משמיע דבר - תורה. בכל פעם כשהיה מסיים את דבריו, היה פונה אל התלמידים ואומר להם: "קינדערלאַך תזכרו! הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טובה ליהודי אחר".
ואז פרצה המלחמה והלה איבד את כל משפחתו, הוריו נהרגו וכך גם אחיו ואחיותיו והוא נשאר בודד בגפו באושוויץ. יום אחד כך הוא ממשיך לספר הייתי כל כך מדוכא ושבור עד - - שרציתי להתאבד. ואז ברגע האחרון הדהד באוזניי קולו של הרבי קורא לתלמידיו:
"קינדערלאך, תעשו טובה למישהו, תעזרו למישהו", ולפתע התמלאתי שמחה. אתה יודע כמה טובות אפשר לעשות באושוויץ? בכל פינה יושב יהודי גלמוד ובוכה ואין לו עם מי לדבר, למי יש עוד כוח לשמוע את סיפורו על אשתו והילדים שאיבד.
אותו יהודי תלמידו של הרבי מפיאסצנה הסתובב אפוא מיהודי אחד למשנהו, התעניין - - מדוע הם בוכים והאזין לסיפוריהם ולכל הכאבים שלהם, על הילדים, על האשה ועל היקירים שאבדו ולא יראו אותם יותר. הוא היה מחזיק להם את היד ובוכה איתם ביחד. עצם המעשה הזה נתן לו את הכוח לשרוד, להתמודד ולעבור יום נוסף בתוך התופת של אושוויץ, כי הוא ידע שביכולתו לעזור ולסייע לאחרים (סופר ע"י הרב יוסי דזייקאבסאן).
בשיחת י"א ניסן תשל"ב ('שיחות קודש' כרך ב עמ' 49) מסביר הרבי שהאדם נברא עם תכונות שדומות לבוראו. כשם שכל ענינו של הבורא הוא לתת, להשפיע ולעשות טוב לברואיו, כך כל אדם נברא בצורה כזאת שכל מטרתו הוא להעניק, לסייע ולהשפיע. ולפיכך הקב"ה הטביע באדם את הטבע שכשהוא מרגיש טוב הוא מוצא סיפוק רק כאשר הוא נותן, מייצר ועוזר לאנשים אחרים.
כאשר אדם מקבל משהו זה לא נותן לו תחושת סיפוק, כמו שכתוב בתלמוד "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו". ולכן רואים במוחש שהדרך היעילה והטובה ביותר לשרוד בכל המצבים, ולא לשרוד בלבד אלא גם להרגיש מרוצה ולמצוא שמחה בחיים היא רק כאשר - מעניקים בפועל ליהודי שני.
את ההלכה הזאת אנחנו מוצאים גם בקשר לסוכות. בכל חג יש מצוה לשמוח כמו שכתוב "ושמחת בחגך". אך בסוכות המצוה כתובה במפורש בתורה שלוש פעמים. וכבר הזכרנו פעמים רבות שההלכה קובעת שכדי לעורר שמחה בחג צריך לקנות ממתקים לילדים, מתנות לאשה, בגדים ותכשיטים, ובשר ויין לבעל (רמב"ם הלכות יו"ט פ"ח הי"ח). כלומר, התורה לא מתעלמת מהמציאות הזאת שדווקא הדברים הללו הם שמביאים ומעוררים שמחה אצל האדם. הרי אנחנו אנשים גשמיים ולא משכנעים את עצמנו שביכולתו של רעיון יפה ככל שיהיה לעורר שמחה כה גדולה, אלא אנחנו שמחים דווקא מדברים גשמיים.
אולם אחר כך ההלכה אומרת שאם במשך החג אדם מאכיל רק את בני ביתו ואין מסובים על - - שולחנו גם עניים ויתומים אנשים שלא שפר עליהם גורלם הרי שזו אינה שמחה של מצווה - - אלא "שמחת כריסו".
התורה יורדת לסוף דעתו של אדם ואומרת: נכון אמנם שחתיכת בשר מביאה לך שמחה, ונכון שאשתך תשמח כשתרכוש לה תכשיט, אבל זו תהיה שמחה מוגבלת לטווח קצר, זו התחלה טובה. אבל בסופו של דבר, שמחה אמיתית מתעוררת רק כאשר יהודי מאכיל על שולחנו עניים ויתומים, אז הוא באמת ירגיש טוב ואז הוא יחוש את השמחה האמיתית של החג, כאשר עושים טובה גשמית או רוחנית ליהודי אחר.
ולפיכך, בכל פעם שאנחנו מחוייבים לשמוח, התורה מורה לנו לעזור לאחרים. על חג הפורים נאמר במגילה שהם "ימי משתה ושמחה" ולפיכך דווקא אז יש את המצוה של מתנות לאביונים, ועל כך כותב הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"ב טו) "שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים וכו'" (וראה: 'לקוטי שיחות' כרך טז פורים ב' עמ' 291. וראה 'שיחות קודש' תשל"ו כרך א עמ' 914).
זוהי הסיבה שהרבי תמיד עורר את החסידים בסוכות לצאת לרחוב ולחפש יהודים כדי לזַכות אותם במצות לולב. ולכן בונים סוכה על רכב כדי למצוא יהודי שלא היתה לו הזדמנות לקיים את מצות סוכה ולזכות אותו במצוה הזאת. רק כאשר עוזרים ליהודי שני אז באמת מרגישים שמחה בלב ואז מקיימים באמת את המצוה של "ושמחת בחגך".
הלילה אנחנו חוגגים את שמחת תורה. אם בכל החגים השמחה היא מדודה ומוגבלת, הרי שבשמחת תורה השמחה היא ללא הגבלות ופורצת את כל הגדרים. הדרך הטובה והיעילה ביותר לשמוח היום היא כאשר מביאים להקפות יהודי נוסף שלא תכנן לבוא לבית הכנסת, וכשאתה גורם לו לרקוד ולשמוח הרי זה מעניק לך שמחה אמיתית.