הרב שניאור אשכנזי
בין ארבעת המינים של חג הסוכות, המין הכי פחות נחשב הוא הערבה. לעומת האתרוג מהעיר קלברייה האיטלקית שמחירו חצה השנה את רף האלף שקלים, הלולב המהודר שמחירו נע סביב מאתיים שקלים, ההדס הצפתי שעולה עשרות שקלים, את הערבה אפשר להשיג לעתים גם בשקל בודד. הערבה היא גם הכי פחות מרשימה בין כולם. היא אינה מפיקה ריח משיב נפש כמו האתרוג וההדס ואינה בעלת טעם טוב כמו עץ התמר עליו צומח הלולב.
ובכל זאת הבה נשים לב לדבר מעניין: הערבה היא היחידה בין ארבעת המינים שזכתה למצווה ייחודית משלה. כל מנהג הקפת הבימה מדי יום לצורך אמירת ה"הושענות", ובעיקר מנהגי יום "הושענא רבה" נתקנו לכבוד הערבה.
בבית המקדש בירושלים, היו מביאים ערבה גדולה מהיישוב מוצא וזוקפים אותה בצידי המזבח. מדי בוקר בימי חג הסוכות היו מקיפים פעם אחת את המזבח עם הערבה שלצדו ומבקשים: "אנא ה' הושיעה נא" או "אני והו הושיעה נא". ביום השביעי של חג הסוכות, המכונה "הושענא רבה", היו מקיפים שבע פעמים את המזבח עם הערבה שלצדו ובכל הקפה מבקשים: "אנא ה' הושיעה נא".
לזכר המנהג בבית המקדש, אף אנו מקיפים את התיבה מדי יום פעם אחת וביום השביעי, הושענא רבה, מקיפים שבע פעמים. בנוסף לכל זה, ביום השביעי של החג, אנו מקיימים את מצוות "חיבוט הערבה" בקרקע שנתקנה ישירות לזכר הקפת המזבח והערבה בבית המקדש.
והשאלה המתבקשת היא, איך זכתה הערבה הפשוטה לכבוד מלכים כזה יותר מהאתרוג והלולב?
התמיהה גדולה הרבה יותר: אחת המצוות היחידות שאינן מתבטלות לעולם, היא הערבה של ההושענא רבה. בעוד שחגים אחרים יכולים לחול בשבת ואז תבטל מצוות היום, הושענא רבה לא יכול לחול בשבת וזאת כדי שלא תבטל מצוות ההושענות. לשם כך, עושים תרגילי עיבור מורכבים ודואגים שהיום הראשון של ראש השנה לא יחול ביום ראשון ("לא אד"ו ראש"), כדי שהושענא רבה – שחל יום אחד לפני אותו יום בשבוע בו חל ראש השנה - לא יחול בשבת וכך תבטל לה חלילה מצוות הערבה.
והגע בדעתך: ראש השנה יכול לחול בשבת ואז נבטל את מצוות השופר עליה מבוססת קבלת עול מלכות שמים במשך כל השנה. יומו הראשון של חג הסוכות יכול לחול בשבת ואז נבטל את נטילת הלולב, ורק הושענא רבה לא יכול לחול בשבת כדי שלא תבטל מצוות ההושענות וחביטת הערבה. והתמיהה גדולה: מה המסר הייחודי שמעבירה הערבה בגללו היא אינה יכולה להתבטל לעולם?
יש להעיר, אגב, כי החשיבות של אמירת ההושענות וחביטת הערבה בהושענא רבה, באה לידי ביטוי גם בחשיבות המיוחדת והמרכזית של היום הזה בתוך המבנה הכללי של חודש תשרי.
הושענא רבה מכונה בפי עם ישראל בשם "פתקא טבא" או "א'גוט קוויטל". מאחורי הכינוי הזה מסתתר מדרש מעניין: מעשה בידידו של המלך שחטא כנגדו בדבר חמור. המלך ישב לדון אותו ולא היה ספק כי האיש אמור להיענש בעונש קשה במיוחד. אך המלך אהב אותו מאוד והתקשה לגזור עליו את הדין. החליט המלך להמתין עשרה ימים, אולי ישוב אותו חוטא ממעשיו ויבקש סליחה, אך ההוא לא עשה זאת והמלך חתם את דינו למוות. בכל זאת המלך לא שיגר אליו את ה"פתק" עם גזר הדין, אלא המתין עוד עשרה ימים, שמא יבוא האיש ויבקש סליחה, אך ההוא לא בא. לא נותרה למלך ברירה ושלח אליו את ה"קוויטל"עם גזר הדין. הגיעו שלוחי המלך לביתו, אך ראו אותו מקיים את מצוות המלך באהבה ואף רוקד ושמח באהבתו את המלך. נדהמו מכך וחזרו וסיפרו על כך למלך. אמר המלך כי בוודאי איש אחר הוא ולא אותו חוטא שהיה והפך את דינו מיד לרחמים.
על דרך זה, יושב הקב"ה בראש השנה ודן את כולנו. אך באהבתו אותנו, הוא מעניק לנו עוד עשרה ימים לשוב בתשובה ואם לא שבנו, הוא דן חלילה ביום הכיפורים לחומרה. ועדיין הוא אינו משגר את מסמכי גזר הדין, אלא מעניק לנו עוד עשרה ימים לשוב בתשובה, ואז ביום העשרים ואחד לחודש, הוא מתיישב שוב ל"גמר הדין" – ומשגר אלינו את הקוויטל עם ההחלטה הסופית.
ואם חלילה ההכרעה היא עדיין אינה מעולה, רואה הקב"ה איך אנו מקיימים את מצוותיו באהבה בהושענא רבה ויותר מכך רוקדים עם התורה בשמחת תורה – ומהפך בוודאי את הדין לטובה.
למדנו מכל זה, כי הושענא רבה הוא אינו עוד יום, אלא שלב החיתום וגמר הדין של ימי תשרי ומכריע את כל ימי החודש - וכאן המצווה העיקרית של יום גמר הדין היא עריכת ההקפות לכבוד הערבה וחיבוטה בקרקע. והשאלה נשאלת: מה סודה של הערבה שגורם להמתקת הדינים ברגע המכריע?
הנה ביאורו של הרבי מלובאוויטש (ליקוטי שיחות כט/220 ואילך). נפתח עם סיפור חזק. המבוגרים בינינו זוכרים את ימי "מסך הברזל" בהם מסך עבה הפריד בין ברית המועצות והעולם כולו ואלו שנותרו מאחורי המסך, לא היו יכולים לצאת אל המערב. אלו היו ימי "אסירי ציון" הזכורים לרעה.
ואז קרה נס וסדק צר נפער במסך. אחרי תום מלחמת העולם, ביקשה ממשלת פולין להשיב את אזרחיה שברחו לרוסיה במהלך המלחמה ופתחה לזמן קצר את הגבול בין המדינות. זאת הייתה הזדמנות נדירה לברוח מהגיהינום וקבוצת צעירים בעלי מסירות נפש, הקימו מעבדה לזיוף מסמכים פולניים כדי להוציא יהודים מרוסיה.
בין המגיעים לגבול, היו חתן וכלה צעירים בשם בר'ל וחנה גורביץ'. חנה החזיקה ביד את הניירות המזויפים ובר'ל היה אמור לקבל אותם בגבול. חלה כנראה אי הבנה והניירות של בר'ל לא הגיעו. הם הופרדו במהירות אחד מהשני ובר'ל נשלח לגלות במחנה עבודה. מעבר לכאב האישי על התפרקות משפחתו, הטרידה אותו בעיית שמירת השבת. באותו מחנה היו האסירים תופרים ארנקים מעור עבור בית חרושת ממשלתי והוא שבר את הראש איך לעבור את השבת בלי להיאלץ לתפור.
בשבת הראשונה שם, הוא אחז בידו את החוט והמחט וידיו רעדו. מחשבות התרוצצו במוחו: מצד אחד, זאת שאלה של פיקוח נפש. הם עלולים לפגוע בו ולשלוח אותו לסיביר. כאן היה לו גם זוג תפילין שהוברח מבחוץ ואם יזרקו אותו לצינוק או לסיביר, ייאלץ גם לחלל שבת וגם לא להניח תפילין. המחשבות כמעט הכריעו אותו, אך לפתע הוא התעשת ואמר: "מה' מצעדי גבר כוננו". אני לא אמור לעזור לקב"ה להוליך אותי אל המקום הנכון, והוא הניח מידיו את החוט והמחט.
המפקח העמיד אותו למשפט מהיר בפני הנהלת המחנה ובר'ל הצהיר באופן נחוש כי לא יעבוד בשבת. הוא ציפה לעונש חמור, אך מפקד המחנה אמר כי אם כך, הוא יעביר אותו לעבודה אחרת. עמד שם מחסן בו אחסנו את העורות היקרים מהם תפרו את הארנקים. בר'ל ימונה לשומר של המחסן וכך לא יצטרך לחלל שבת.
הוא לא הבין מה קרה והמנהל הסביר: כל השומרים שעמדו שם, גנבו עורות מהמחסן וגרמו הפסד רב. אך אדם שמוכן לאבד הכול בשביל האמונה שלו, לא ייגע ברכוש זר. זה האיש שאנו מחפשים...
האדמו"ר הקודם מלובאוויטש, חמיו של הרבי, פירש כך את המשמעות של ארבע המינים: ישנם ארבעה טיפוסים של יהודים. יש את אלו שיש להם "טעם" במצוות, הם מבינים את המשמעות של כל מצווה ויכולים לתת עליה שיעור מעמיק. יש את אלו שהתברכו ב"ריח" במצוות. הם אמנם לא מבינים כל דבר לעומק, אך הם טיפוסים נלהבים בטבעם ומקיימים כל מצווה בהתלהבות והארה על הפנים.
לעומתם, יש את אלו שאין להם לא טעם ולא ריח אך הם התברכו בצייתנות פשוטה. הם עושים את מה שהקב"ה ציווה, כי זה כך ולא אחרת. זה מה שסבא שלהם עשה, זה מה שאבא שלהם עשה וככה בדיוק הם מחנכים את הילדים שלהם.
ה"אתרוג" מזכיר את בעלי הטעם והריח, ה"לולב" מסמל את בעלי הטעם בלי הריח, ה"הדס" מסמל את בעלי הריח הנלהבים וחסרי הטעם המעמיק, ואילו ה"ערבה" מסמלת את היהודים הפשוטים. אלו שמגיעים לכל תפילת מנחה בבית הכנסת, בגשם או בשמש הקופחת, כי ככה יהודים מתנהגים.
ואולם דווקא ה"ערבה" אינה בטלה לעולם. הצייתנות הפשוטה, היא הערובה לקיום ארוך ימים. הבנה שכלית והרגשת הלב הם דברים חולפים ברוח. הם תלויים בארוחת הערב שאכלנו או בספר האחרון שקראנו לפני השינה... דווקא צייתנות פשוטה, היא עמידה מעל כל פגעי הטבע ואינה נופלת לעולם.
מי שיעקוב אחרי פרקי ההיסטוריה של עם ישראל, יגלה הרבה "למדנים ואנשי רוח" שלא עמדו באתגרים בפניהם ניצבו יהודים. הם ידעו למצוא תירוצים שונים, למה במקרה שלהם הדין שונה וזה "פיקוח נפש" לבטל את מצוות התורה. דווקא האנשים הפשוטים שלא ידעו חכמות, הלכו עד הסוף בלי פשרות – ובזכותם אנו קיימים כאן עד היום.
כך זה בנוגע לעצמנו וכך ביחס לחינוך שאנו מעניקים לילדינו. ילד יודע להעריך מה אבא עושה כי זה הגיוני ומה אבא עושה כי אי אפשר אחרת. כיון שבלי זה אין חיים יהודיים. את המצוות המבוססות על חוויות משפחתיות, עלול הילד לזנוח חלילה, אך את הקיום הפשוט, הוא לא יזנח לעולם. וכאשר יהודי מתמסר אל הקב"ה בפשטות, הוא זוכה בוודאי ל"פתקא טבא" עד לגאולה השלימה במהרה בימינו.