על פי לקו"ש ח"י, שיחה ג' לפרשת בראשית | לא כל הפרטים שבשיחות מופיעים בדרשה, מומלץ לעיין במקור!
כיצד התנהל הדו שיח שבין הנחש לחווה? • מדוע לא מזכירה התורה במפורש את העונש העיקרי אותו קיבל הנחש ? • ומה גרם לחזרתו בתשובה של רבי אליעזר בן דורדאי?
פתיחה
אחד הסיפורים המרתקים ביותר השייכים לימי הבראשית של בריאת העולם הוא חטא עץ הדעת.
וכך מתחיל הסיפור: הנחש הפונה אל האשה בשאלה (בראשית, ג, א) "אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן"? - 'האם אסר הקב"ה עליכם לאכול מכל פירות עצי הגן'?
והאישה עונה: "מפרי עץ הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך הגן, אמר אלקים, לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון".
כך נפתח הדו שיח שבין הנחש לחווה, דו שיח המוביל לחטא עץ הדעת ולסילוקו של האדם מגן עדן ולעונשים קשים ונוספים.
הקב"ה אוסר לאכול, אך חווה מספרת שהקב"ה אסר גם לגעת בפרי עץ הדעת. הנחש נתלה במילים אלו ומשכנע את חווה: "ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון. כי יודע אלקים כיום ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע".
נדלג על הסיפור כולו ונעבור כעת לעונשו של הנחש, המופיע בפסוקים י"ד-ט"ו:
ר' איסר קרא בבקשה את הפסוק (בראשית, ג יד-טו)
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ. הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.שני עונשים קיבל הנחש על חלקו בחטא עץ הדעת:
א. על גחונך תלך.
ב. איבה אשית בינך ובין האשה.
שאלה
הנחש כמו שאנו מכירים אותו כיום הוא, כמו כל בעלי החיים, ללא יכולת דיבור. לאידך, הדו שיח שבין הנחש לחווה נעשה באמצעות דיבור.
אם המילים "ויאמר הנחש.." אינן מתפרשות כפשוטן – שהנחש דיבר, אלא באופן אחר, וודאי היה על רש"י להדגיש זאת.
שתיקתו הרועמת של רש"י לאורך כל הפרשה מוכיחה שאכן הנחש דיבר כאחד האדם, ובעקבות חלקו בחטא עץ הדעת נסתלק ממנו כח הדיבור.
אך כאן לא מובן: מדוע לא מספרת התורה על כך באופן מפורש שהקב"ה נטל מהנחש את כוח הדיבור, כעונש על כך שהשתמש בכח זה לשכנוע לחטא?
לרש"י, שבא לפרש פשוטו של מקרא, לכאורה היה להתייחס לנושא, ולבאר מדוע לא כתבה התורה במפורש עונש זה.
מדוע אכן לא כותב רש"י מאומה בנושא זה?
ביאור
בתחילת דיבורו של מקום של הנחש, אומר הפסוק (פסוק י"ד) "ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת, ארור אתה מכל הבהמה ...", ולאחר מכן מפרט הפסוק את העונש שעל הנחש.
תיבות אלו, שלכאורה הינן מיותרות, כי הרי ברור שעונשו של הנחש הוא בגלל ש"עשית זאת", שהחטיא את חווה, אלא מילים אלו באו לחדד כי הנחש נענש בעונש מידתי – מידה כנגד מידה.
ומכיון שעיקר החטא נעשה באמצעות כח הדיבור של הנחש, שבלעדיו לא יכול היה להסית ולשכנע את חווה, לכן מובן וברור כי העונש יהיה בנטילת כח הדיבור ממנו, עד כדי כך שיהיה גרוע וארור מכל חיית השדה, היכולים להשמיע קולות שונים, ואילו הנחש, אינו מוציא אף קול מפיו.
דיוק זה הוא עיקרי ובולט בפסוק, ולכן אין צורך לרש"י לבאר מאומה מתי ניטל כוח הדיבור מן הנחש, ומדוע לא מספרת התורה במפורש אודות עונש זה.
הוראה
אמרו רז"ל (סוטה, יא, א) שמידה טובה מרובה ממידת פורענות.
ולכן מובן, שאם בעקבות חטאו של הנחש, הוא נהפך מ"הערום מכל" חיית השדה, לארור מכולם, מובן שעאכו"כ שכך פני הם הדברים בצד הקדושה – ע"י פעולה טובה אפשר ליהפך מן הקצה אל הקצה, גם יהודי שנמצא במדרגה הפחותה ביותר, יכול להתעלות ולהיות קדוש ביותר על ידי מעשה טוב.
סיפור
הגמרא במסכת עבודה זרה מביאה שני סיפורים מיוחדים בנושא זה שבאמצעות מעשה אחד אפשר להפוך את הקערה על פיה, ולעלות מהמדרגה הנמוכה ביותר למדרגה הגבוהה ביותר:
אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.
פעם אחת שמע שיש זונה בכרכים שבמדינות הים, ונוטלת כיס דינרים בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה. אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.
הלך וישב בין שני הרים וגבעות.
אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר ונמקו כל צבא השמים. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא (עבודה זרה, יז, א)
••
ועוד מעשה שם בגמרא (יח, א):
.. עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו, והספידוהו הספד גדול. ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה.
אמרה לו בתו [של רבי חנינה]: אבא אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי מה אתה רואה? אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות. [אמרו לו:] אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש. אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי [-הממונה]: רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. [אמר לו:] השבע לי. נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא.