אור וחיות - א-ל מסתתר (דברים-חזון, ע"ז)

תוצאות עבור קטגוריה: אור וחיות - א-ל מסתתר (דברים-חזון, ע"ז) בדיחה

0 פריטים

אין פריטים בקטגוריה זו מסוג "בדיחה"

אודות

אהבה במבחן

או: למה חשוב לקיים את ימי האבל על החורבן?

ממוזער|600x600 פיקסלים|זהו קובץ תמונה - ניתן להורידו ולהעתיקו על מנת להפיץ בקרב בני קהילותיכם. (במחשב שולחני: העמידו את הסמן על התמונה ולחצו לחצן ימני. במכשירי מגע: געו ממושכות בתמונה) נדמיין לעצמנו משפחה נורמלית, בריאה. הקשר בין ההורים לילדים חזק ויציב. הוא מתבטא בהקשבה, נתינה והתמסרות הדדית. ההורים מעניקים לילדים מכל טוב, והילדים, בריאים ומחונכים, משיבים אהבה. משתדלים לכבד את ההורים בהתאם לרמתם, ואפילו מעבר. ממש אידיליה. והנה באו ימים קשים. מלחמה מתחוללת בעולם. דם ואש ותימרות עשן. המשפחה מתפרקת ומתפזרת לכל עבר. הילדים וההורים רחוקים זה מזה. האב נלקח מהבית. כעת הקשר איננו בריא, הוא אפילו מוזר. האבא לא נותן לילד, הילד לא מחזיר לאבא. הכול מטושטש, לא ברור. חישבו על הבן, או הבת, המחפשים את ההורה האובד, מנסים בכל דרך להגיע אליו. אולי הם מנסים לחלץ אותו. הבן רץ בין מדורים לחיפוש קרובים, הוא מחפש במסמכים ובניירות, מנסה למצוא קצה חוט. והנה, יש לו משהו ביד, אבל המידע נעלם מיד. ושוב, נראה שמתקרבים למשהו, אבל שוב ה'משהו' הזה מוחמץ.

וכעת דיון: באיזה מצב הקשר הבין-דורי עמוק ואמתי יותר? האם במשפחה מתוקנת, כאשר יש יחסי הורים-ילדים תקינים, או אולי דווקא במשפחה המנופצת, השבורה, ההרוסה? דומה כי הכול מסכימים שבמובן מסוים, דווקא המשבר, הנתק והריחוק, יוצרים קשר עמוק יותר, קשר שגורם לבן להניח את חייו הרגילים בצד ולהתמסר לחלוטין לחיפושים אחר האבא. אבל מצד שני, לקשר מהסוג השני יש אויב אכזר, שעלול לפגוע בו ואפילו לקרוע אותו לחלוטין: ההרגל, השכחה, הייאוש. כל משפחה שחוותה אירוע קשה של נפילה בשבי או מחלה של אחד מבני המשפחה, השם ישמור, יודעת כי היחס של בני המשפחה לאירוע נתון כל העת בין שני קצוות: מהצד האחד, עזיבת החיים הנורמליים והירתמות מוחלטת ל"מצב המיוחד". אבל אצל בני משפחה קצת פחות קרובים, אולי בקרובים מדרגה שניה, בתחילת המשבר יש הירתמות, הזדהות וכאב, ורצון לסייע בכל מחיר. אבל החיים "הרגילים" חזקים יותר – והצורך האנושי לחזור ל"סדירות" גובר על הרגש המשפחתי. ואם בכל זאת רואים בן משפחה שמשנה את סדר יומו, ועסוק מבוקר ועד ערב בהתמסרות לא פשוטה לעשות הכול כדי להחזיר את האח האובד הביתה – כנראה שיש כאן קשר מיוחד במינו, קשר לא רגיל.

הקשר שבין האבא שבשמים לבין בניו – בני ישראל, יודע עליות ומורדות. אבל באופן כללי, אפשר לחלק אותו לשניים: יש זמני חסד, תמונה של משפחה נורמלית. משהו כמו בזמן בית המקדש, כשישראל בשלווה על אדמתם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. מציאות בריאה ויציבה של גילוי שכינה בבית המקדש. חיים שספוגים בקרבת אלוקים. צדיקים, נביאים, בעלי רוח הקודש. אנשים "מן השורה" שחשים ומבינים כיצד קיום המצוות הפשוט שלהם הוא "נשיקה וחיבוק" לקדוש ברוך הוא. פשוט רואים זאת באופן טבעי. אבל "מפני חטאנו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו" – התרחקות במובן פנימי, כשאנחנו חיים במציאות של "בנים שגלו מעל שולחן אביהם". התודעה שלנו רחוקה מאד מהקדוש ברוך הוא, והוא מצדו כביכול 'נעלם'. הוא לא נמצא כאן לידנו בצורה גלויה. מפעם לפעם מבליח איזה "נס" מיוחד, אירוע יוצא דופן של השגחה פרטית גלויה. סוג של "ד"ש" מאבא שבמרחקים. אבל היומיום שלנו מרוחק מאור פני השם. ובכל זאת, יהודים בכל משך ההיסטוריה, גם ברגעי מבחן קשים מאד, לא זנחו את ה"חיפושים". יהודים עמדו, ועדיין עומדים, בניסיונות קשים ומרים, כי הם מבינים שזו הדרך שלהם להידבר עם הקדוש ברוך הוא. איי, הם לא רואים את הקדוש ברוך הוא, הם לא מקבלים ממנו תגובה – ובכן, זוהי האמונה! הקשר החזק בין ילד לאביו, שמתבטא לעיתים דווקא כשהאבא רחוק. והאויב הוא לא הקושי, אלא דווקא ההרגל. היומיום המאיים לבלוע אותנו כפי שאנחנו, ולהשכיח מאתנו כי אנחנו "בני מלכים", בעלי משימה ייחודית. עובדת "היעלמותו" של האבא, לצד החיים השוטפים – יוצרים אתגר לא פשוט, שכדי לעמוד בו בכבוד יש צורך בתזכורת בלתי פוסקת: הקדוש ברוך הוא כאן, ועליך מוטלת המשימה "לחפש" אותו! בדיוק לכן יש לנו את הימים האלה – ימי האבל על החורבן. זוהי תזכורת חד-שנתית, שמטרתה לעורר ולהזכיר לנו: המצב הנוכחי הוא לא נורמלי, ויש לעשות הכול כדי לחזור למצב הבריא.

ויש שתי בשורות טובות: בשורה אחת, שזו בדיוק המטרה של הגלות. הקדוש ברוך הוא מסתתר מאתנו, כנאמר "אכן אתה א-ל מסתתר" – כדי שנחפש אותו. ולמה? כי זו הדרך שלו להוציא מאתנו את המרב. חישבו על אישה יהודייה המתמודדת עם בעיות חינוכיות של אחד מבניה, והיא שופכת דמעות כמים שתזכה לראות ממנו נחת, רק נחת. חישבו על המאמצים שלה שלא לכעוס, שלא להרים את הקול. להחזיק את עצמה בכוחות איתנים – בגלל שזה מה שהשם רוצה. חישבו עליה, ותגיעו למסקנה שאם הכול היה כה פשוט וברור, היא לא הייתה מגיעה לעוצמות האלה. והבשורה השנייה: הקדוש ברוך הוא "עומד אחר כותלנו, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים", וכשהוא רואה את המאמצים הבלתי נדלים שלנו להתקרב אליו – הוא בוודאי ייצא מאחורי המסתור, ויחבק אותנו חיבוק חם ואמיץ. ולזה קוראים: גאולה.

הרבי חזר פעם על הרעיון הזה ולפתע פרץ בבכי תמרורים: ריבונו של עולם! עם ישראל, ילדך הקטן והמסכן, מחפש את האבא שלו, אותך! יום שלם הוא מחפש, וכשהוא לא מוצא, הוא מחפש אותך יום נוסף, ועוד יום ועוד יום... אבל, ריבונו של עולם, מה עכשיו? כמה ימים עוד ימשיכו בניך לחפש אותך?! כמה זמן עוד יימשך המשחק הזה?!...

באמת, הגיע הזמן לסיים את המשחק, לצאת מהמחבוא ולהביא את הגאולה השלמה!

(ע"פ הקדמת 'שער האמונה' של הרבי האמצעי)