הרבנית מנוחה רחל סלונים

תוצאות עבור קטגוריה: הרבנית מנוחה רחל סלונים דרשה

0 פריטים

אין פריטים בקטגוריה זו מסוג "דרשה"

אודות

מתוך אתר חברון

נולדה בחג הגאולה

על מקור השם "מנוחה רחל" מספרים כי ביום שיצא רבנו הזקן ממאסרו לחירות ביום י"ט כסלו תקנ"ט נולדה בת לרבנו אדמו"ר האמצעי ר' דובער נ"ע. וכאשר נתבשר על כך אמר: מעתה תהיה לנו מנוחה, ומשום זאת קראו לה "מנוחה". השם רחל הוא על שם בתו הצעירה של רבנו הזקן שנפטרה בימי עלומיה. היא ובעלה הרה"ח ר' יעקב (כולי) סלונים, עלו לארץ הקדושה יחד עם בני ביתם והתישבו בחברון. היא היתה מספרת תמיד לנכדיה על רבנו הזקן שהכירה אותו פנים אל פנים. היא היתה אם המשפחה בארץ, ידועה בפי כל "בובע מנוחה רחל" (הסבתא מנוחה רחל).

כל אנשי העיר כבדו מאד אשה חכמה ונבונה זו. היו אומרים עליה שהשכינה שורה על פניה. היתה מסורה מאד למשפחתה, מתעניינת בכל אחד מהנינים והנכדים, האריכה ימים וזכתה לראות בחייה דור של נכדים לנכדיה. אם אחד מהמשפחה, גדול או קטן, נפל למשכב, הודיעו לה תיכף ומיד שתבקש רחמים עליו ותשלח להם את ברכתה, והיא לא שקטה ולא נחה. כל אותו זמן חייבים היו להודיעה מפעם לפעם על מצב החולה. התענינותה בכל פרט עד יומה האחרון היתה יוצאת מן הכלל. היא גרה עם משפחת בנה הגדול הרב יהודה ליב. בביתם היה בית כנסת קבוע שבו היו מתפללים תמיד בחגים, בימים נוראים, בשבתות ובימות החול. היתה רגילה לספר ספורים מענינים מאביה כ"ק אדמו"ר האמצעי ומאבי אביה כ"ק רבנו הזקן. והיה עונג רוחני להקשיב לנועם דברותיה. היתה נוהגת זהירות יתירה במאכלי שבת, לכבדם ולחלקם עד תומם במשך יום השבת, הן לבני המשפחה הנוהגים לבא אליה בכל שבת למגדול ועד קטן לקבל את ברכתה - והיא מברכת את כל אחד בשימת הידים על הראש - והן לכל באי ביתה ביתה ביום שבת קודש.

הבטחה שמימית של אבא

השתוקקותה של הרבנית הצדקנית מנוחה רחל לעלות לארץ הקודש החלה שנים רבות קודם שמימשה את רצונה עוד בחיי אביה כ"ק האדמו"ר האמצעי - אלא שנראה היה שמשמים מעכבים וטרם הגיעה השעה. באחת השנים נפלה הרבנית למשכב, ומחלתה הלכה והחמירה מיום ליום עד כדי כך שהרופאים שהוזעקו למיטת חולייה התייאשו מחייה והגדירו את מצבה "אנוש". באותה שעה גורלית נשלח שליח בהול אל אביה הגדול כ"ק אדמו"ר האמצעי וסיפר לו על המצב הקשה. שמע זאת הרבי בשתיקה של התבוננות והתיישב בדעתו, וכעבור רגע פנה אל השליח בקול בוטח: לכו אל בתי ואימרו לה בשמי, שבמהרה תבריא ותקום ממיטת חולייה, ולא יארכו הימים עד שתזכה לנסוע לארץ הקודש. משך השליח בכתפיו בפליאה, אך הוא שמר את ספקותיו לעצמו ויצא מיד למלא את השליחות שהטיל עליו הרבי.

בהגיע השליח לבית הרבנית, שכבה זו במיטתה ללא זיע, אך הנה ניגש מי שניגש אל מיטתה, וכשלחש על אוזנה את דברי אביה, פקחה את עיניה, הביטה סביבה בהשתאות, ולא ארכו הימים עד שהבריאה לחלוטין.

מהלכה "בין הטיפות"

שנים מספר עברו עד שהרבנית מימשה את הבטחתו המופלאה והשמימית של האב הדגול והחלה להתכונן לנסיעה ארוכה לארץ ישראל באותה עת כבר היתה נשואה לבעלה הגדול הגאון החסיד רבי יעקב (כולי) סלונים - נכדם של גאוני עולם הרמ"א, המהרש"א והמהרש"ל ואבי משפחת סלונים החבדי"ת לענפיה, ועמו עשתה את כל ההכנות.

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע, בטרם נסעה הרבנית מנוחה לארץ ישראל, נכנסה אל כ"ק אדמו"ר הצמח צדק כדי לקבל ממנו ברכת פרידה. החורף היה בעיצומו וגשמים רבים ירדו על הארץ והרוו את האדמה, לפיכך הנסיעה היתה אמורה להיות קשה ומפרכת. התאוננה על כך הרבנית לפני הרבי הצמח צדק וסיפרה כי מפחדת היא שמא תצטנן ותחלה, חלילה. שחק הרבי וענה בדרך צחות: נו, אז מה? - תיסעי בין הטיפות.

קיבלה הצדקנית את הדברים כפשוטם ויצאה מיד לדרך הארוכה. תחילה שכרה עגלה שתיקח אותה ואת משפחתה מליובאוויטש לשקלוב, שם שכרה עגלה נוספת להמשך הנסיעה. כעבור ימים מספר חזר בעל העגלה הראשונה לליובאוויטש והוא מלא השתוממות. הנסיעה מליובאוויטש לשקלוב, סיפר, היתה דרך תענוגות. כל הדרך ירדו גשמים עזים והפכו את האדמה לבוץ סמיך שהנסיעה בתוכו כמעט בלתי אפשרית, אך כשהעגלה פילסה לה את דרכה בדרכים הללו, נדמה היה שהגשמים נמנעים מלרדת עליה והנסיעה עברה למישרין. הצרות האמיתיות, אמר העגלון בפליאה, החלו בדרך חזרה משקלוב לליובאוויטש.

מאז היה בעל העגלה הולך ומתרברב על האירוע הפלאי שקרה עמו, עד שיום אחד סנט בו הרבי מהר"ש: הערל, להבדיל, בעל העגלה של הבעל שם טוב, נהנה גם הוא מקפיצת הדרך..."

המסורת מספרת שהגשם לא נגע ברבנית לא רק באותה נסיעה, אלא שבכל ימי חייה מאז ואילך טיפות הגשמים לא נפלו עליה אלא סביבה בלבד. מסורת זו היתה ידועה ומקובלת בין כל יהודי חברון.

שליח ציבור במניינו של הרבי

עם הרבנית מנוחה רחל ובעלה עלו לארץ ישראל גם שלושת בניהם: הבכור רבי יהודה לייב, שמסורת המשפחה מספרת כי חגג את הבר מצווה שלו על סיפון האנייה בדרך, הבן האמצעי, רבי לוי יצחק שהיה אז בן שתים עשרה, וצעיר הבנים רבי מרדכי דובער, שהיה בערך בשנה החמישית לחייו.

עוד מספרת המסורת, שלאחר חמש שנים של שהייה בארץ הקודש, הרגיש הבן הבכור בנפשו שאינו יכול להוסיף ולהתאפק ומוכרח הוא לחזור ולראות מיד את רבנו הגדול כ"ק אדמו"ר הצמח צדק. חזר הבן הבכור לליובאוויטש כדי להסתופף בצלו של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, וכשהגיע לליובאוויטש, קיבלו הרבי הצמח צדק במאור פנים ובשמחה גלויה.

מלבד סגולותיו התרומיות, חונן רבי יהודה לייב גם בקול ערב ונעים, ולא אחת היה ניגש לעמוד בבית מדרשו של הרבי בשבתות וביומי פגרא. ובכל זאת, אף הוא עצמו הופתע כאשר הרבי פנה אליו לפתע לאחר קריאת התורה ביום ראשון של ראש השנה, וציווה עליו לגשת לעמוד הש"ץ בתפלת המוסף ולהתחנן על עמך ישראל לפני יושב תהילות ישראל.

חשש רבי יהודה לייב לקבל על עצמו להיות שליח ציבור במניינו של הרבי, כי ידע והבין את האחריות העצומה הכרוכה בכך, אך הרבי הבחין בהיסוסיו תחב את הקיטל בידיו ואמר: "יהודה לייב, אתה תהיה החזן שלנו!" מני אז - בכל השנים שבהן נסע רבי יהודה לייב סלונים לליובאוויטש בתקופת הימים הנוראים - היה משמש שלוחו של הציבור במניינו של הרבי וקורע מחיצות ברזל בתפילתו.

מברכת רבנים וצדיקים

החסיד הדגול רבי עזריאל זעליג סלונים ז"ל, מצאצאיה של הסבתא מנוחה רחל, מספר ממה ששמע מפי הרבנית הצדקנית שטערנא שרה ע"ה - אשת כ"ק אדמו"ר מהרש"ב.

למעלה מחמישים שנה התגוררה הסבתא הצדקת בעיר הקודש חברון והטביעה חותם מיוחד על חיי היהודים בעיר. הקהילה אף הקימה בית מדרש מיוחד לכבודה בבית בנה בכורה רבי יהודה לייב, והסבתא הצדקת היתה מתפללת באותו בית כנסת מאז הוקם.

הסבתא היתה נערצת על הכל בצדקותה ובפיקחותה ואף קדושתה היתה לשם דבר, לא רק בזכות אבותיה הקדושים אלא גם בזכות עצמה. רבנים גדולים, גאונים וצדיקים, ראו לעצמם זכות לבקרה בביתה ולקבל מפיה את ברכותיה הטהורות.

מסופר שבסיורו בארץ הקודש, הצדיק רבי יחזקאל משניורא, בנו בכורו של בעל "הדברי חיים" מצאנז, הגיע לביקור אף בעיר הקודש חברון, שם הועיד זמן מיוחד לביקור בבית הסבתא הצדקת.

כשנכנס הצדיק אל חדרה של הרבנית, נשאר עומד על רגליו הגם שביקשה ממנו כמה פעמים שיישב. וכך, בעודו עומד, סיפרה לו הצדקת שעה ארוכה על אודות מעשיהם המופלגים של אבותיה הקדושים - אביה, כ"ק אדמו"ר האמצעי וסבה כ"ק אדמו"ר הזקן.

צדיק אחר שהיה מרבה לבקר את הרבנית היה האדמו"ר רבי אלעזר מנדל מלעלוב. אחד מכבירי הרוח שבין חסידיו, החסיד רבי מאיר דוד שוטלנד, סיפר שרבו היה נוהג לנסוע פעמיים בשנה לחברון כדי להשתטח על קברי האבות. בכל ביקור שהה הצדיק בחברון שבוע ימים, ובשבוע זה היה מקפיד לבקר את "הסבתא" שלוש פעמים. את ביקורו הראשון אצל הרבנית היה עורך מיד עם בואו לעיר; את ביקורו השני היה עורך בעת קידוש יום השבת, והביקור השלישי היה נערך בטרם צאתו מהעיר, כאשר נהג לבוא לבקרה וליטול הימנה ברכת פרידה. בכל אותם ביקורים היה הצדיק עומד על רגליו, והיא היתה עומדת כנגדו ומברכתו בברכות שמים.

פועלת ישועות

הגאון החסיד רבי חנניה יוסף הלפרין ז"ל סיפר מזכרונו אי אלה מעשים ועובדות ששמע מאימו הרבנית פעשה הדסה ע"ה, נכדת הסבתא הצדקת.

את כוחה לברך ולפעול ישועות ניצלה הסבתא לפעול ישועות בקרב הארץ לטובתם של ישראל, ומעשה שהיה כך היה:

אבו זורייאק היה אחד הישמעאלים המוכרים ביותר בחברון ובסביבותיה, משום שהיה בעליהם של המעיינות שבני העיר שתו את מימיהם.

שלטון ללא מצרים שלט אבו זורייאק במעיינות המים, ובין השאר ניצל את בעלותו עליהם לרעת יהודי חברון. הוא הנהיג קצבת מים לכל תושב לפי מכסת בני משפחתו, אך סדר החלוקה הושתת על עיקרון מרושע: תחילה היה מעניק מים לכל דורש, ורק לאחר שסיים לחלק לכל אחיו הערביים מהעיר ומסביבותיה, הואיל בטובו לחלק מים גם ליהודי חברון. אותו רשע לא ניסה אפילו להכחיש או לטשטש את מעשיו והפלה את עדת היהודים לרעה לעין כל.

שנים רבות המשיך במנהגו המרושע, ואף כי סבלם של יהודי חברון הלך וגבר - בפרט בערבי שבתות וימים טובים - איש מהם לא העז לעשות מעשה נגד אותו רשע עד שנראה כי משמים ראו את כאבם של יהודי חברון, ועשו מעשה.

בת יחידה היתה לו לאבו זורייאק ושמה פטמה. באחד הימים נפגעה פטמה זו ברגלה ממחלה קשה שכרוכה היתה ביסורים מרובים. שכבה אותה עלמה במיטתה מתייסרת בכאביה ואביה עומד למראשותיה לסעוד, אך אינו יכול להושיעה. אפילו הרופאים המומחים שהובאו מירושלים ומצפת לא מצאו מזור למחלתה, והרפואה היחידה שהציעו היתה קטיעת רגלה. הסכנה לחייה היתה מוחשית. והאב העשיר היה זועק ובוכה תמרורים על השבר שפקד את בתו וביתו.

והנה בעיצומה של שעת משבר, יעץ לו אחד מידידיו, בן למשפחה ערבית ותיקה בחברון, לפנות לסבתא הצדקת היושבת בחברון ולבקש את ברכתה לרפואת הבת. "צדקת היא", הפטיר הידיד הערבי, "לך אליה, אחי, לא תפסיד".

מיהר אבו זורייאק לביתה של הרבנית מנוחה רחל ופגש שם בנכדה הרב זאב דב סלונים זצ"ל. שמע הנכד את זעקתו של הישמעלי נכנס לחדרה של סבתו הצדקת ושטח לפניה את בקשתו. הביטה הסבתא בנכד וחייכה חיוך סבתי חם וצופן סוד. הרהרה הצדקנית ממושכות, ולבסוף ביקשה לצאת אל הערבי ולמסור לו בשמה כי אם יבטיח לה שלא יתאנה ליהודי חברון ויפסיק למנוע מהם מים תבריא בתו. מיד נאות הערבי, הניח ידו על ליבו ונשבע שמקבל הוא על עצמו כל שתאמר הרבנית מנוחה רחל. לא ארכו הימים ופטמה ביתו קמה ממיטת חוליה בריאה ושלימה. מאז אותו מקרה ניתן היה לראות את אבו זורייאק נוקש בדלתותיהם של יהודי חברון ומציע להם מים זכים.

ראה סיפור: מה ביקש אבו-זורייאק מהרבנית?

"אצלי חשוב דיו אם הוא של הרבנית"

בבית הרב החסיד רבי עזריאל זליג סלונים זצ"ל (נכדה של הרבנית מנוחה רחל) היה, בירושה מבית אבותיו, פמוט כסף של אדמו"ר הזקן. לאחר פטירתו, נתן בנו הרה"ח משה סלונים ז"ל את הפמוט במתנה לכ"ק אדמו"ר הרבי מליוובאוויטש.

הודה לו הרבי מאוד והתעניין אצלו אם ברור הדבר שהוא של רבנו זקן, והשיב כי כך ידוע במשפחה. נענה הרבי: "אצלי חשוב דיו גם אם הוא של הרבנית מנוחה רחל!" (מפיה של הרבנית ס. רלב"ג בתו של הרה"ח עזריאל זליג ע"ה)

מעשה נוסף סיפרה הרבנית פעשה הדסה: היתה תקופה שיהודי חברון סבלו ממעלליה של כנופית הישמעאלים שהשתוללה בעיר ובזזה וחמסה את בתיהם. הללו לא היססו לפרוץ לבתי היהודים לאיים עליהם ולבזוז את רכושם אפילו בעיצומו של יום. וכה רב היה סבלם של יהודי חברון עד שבאותה עת היו נוהגים לומר - עשרה קבין של ייסורי ארץ ישראל ירדו לעולם, ובתשעה מהם מתייסרים יהודי חברון. באחד הימים כרעה ללדת אשתו של ראש הכנופיה הישמעלית האכזר, וסכנת חיים נשקפה לאשתו ולוולד. אחד מידידיו יעץ לו ללכת לסבתא הצדקת ולבקש את ברכתה. ראש הכנופיה שהיה עסוק בצרותיו לא היסס ומיהר לפקוד את בית הרבנית ולבקש את ברכתה. שמעה הרבנית וביקשה שיבטיח שמכאן ולהבא יפסיק את מעשיו האיומים ויפסיק לפגוע ביהודי העיר. והכל יבוא על מקומו בשלום. ראש הכנופיה נשבע בפה מלא לקיים את בקשותיה של הרבנית. ויהי אך הגיע האיש לביתו יצאה לקראתו המיילדת ובישרה לו שברגע זה ממש נולד לו בן וליולדת שלום. מאז נשמו יהודי חברון לרווחה, בזכות ברכתה של הרבנית מנוחה רחל נ"ע.

הקפידה מאוד שלא יזרקו את מאכלי השבת

הרבנית הקפידה מאוד שלא יזרקו וישפכו את מאכלי שבת. אמרה כי קבלה הדבר בידה מרבנו הזקן וספרה על כך את הספור דלקמן: פעם היה בבית רבנו הזקן אורח לסעודת ליל שבת. הגישו לשולחן מרק של שבת, כנהוג. האורח נסה לטעום מן המרק ובהיותו מלוח יותר מדי משך את ידו מן המרק. דרכו של רבנו היה כידוע להתעמק מפעם לפעם במחשבותיו הקדושות ולהתרומם לעולמות עליונים. כאשר התעורר וראה שהמרק בשלימותו עודנו לפני האורח, שאלו רבנו הזקן למה לא אכל את המרק, ומבלי לחכות לתשובת האורח הוסיף למרק מנה הגונה של מלח והתעמק שוב ברעיונותיו, וכך ג' פעמים. לבסוף אמר האורח: "המרק מרוב מלח אינו ראוי לאכילה". מיד לקח רבנו הזקן את המרק מידו ואכל אותו עד תומו ואמר לאורח: "אין מאכלי שבת מקולקלים"!

"שום מאכל שבת לא יזיק לבריאות".

"אסור לשפוך או לזרוק מאכלי שבת".

על הדברים הקדושים הללו שמרה כל ימי חייה והיתה זהירה בהם מאד. עוד דבר אחד שהקפידה עליו כל חייה וזהו: "הטוהר". המלה "טוהר" היתה מיד שגורה בפיה. הטהרה והנקיון שררו סביבותיה. אף רבב קטן לא נראה על בגדיה. רגילה היתה לומר בשם הסבא שלה כ"ק רבנו הזקן ובשם אביה כ"ק רבנו האמצעי "במקום שיש טוהר ונקיון שם יש כשרות ויהדות". את ילדיה חנכה מילדותם להיות נקיים וטהורים. ומדי פעם בפעם בפגשה את יוצאי חלציה הסבה את תשומת לבם לדבר הזה והיא עצמה היתה סמל הטוהר והנקיון. גם בשנותיה האחרונות למרות זקנותה המופלגה, תשישותה וחליה ולמרות שהיתה צמודה למטתה, היתה נקיה להפליא. ילדיה וילדותיה הושפעו הרבה מהחנוך לטהרה. זהירות ושמירה על הנקיון עברה אליהם בירושה.

הצדיק ר' אליעזר מנחם מנדל זצ"ל מירושלים בן הקדוש הרה"צ רבי משה נכד הגאון הקדוש מפשיסחא, הנקרא בשם "היהודי", היה רגיל לנסוע לחברון להשתטח על קברי האבות פעמים אחדות בשנה. ובכל פעם שהיה בחברון היה נוהג לבקר אצל הרבנית מנוחה רחל. מעולם לא ישב על כסא בנוכחותה אלא עמד על רגליו ובקש ממנה את ברכתה. והיא שמה את ידיה מעל לראשו וברכה אותו. זה היה מנהגו מידי פעם בפעם. זקני הדור מתושבי חברון מספרים, כי כל כלה ביום חופתה מחויבת היתה א. לבקר את מערת המכפלה. ב. להיות אצל "הסבתא מנוחה רחל" ולקבל ממנה את ברכתה. אשה חולה או מקשה ללדת אף היא פונה תיכף ומיד לסבתא מנוחה רחל שתבקש רחמים עליה.

נר התמיד עצר את השיטפון

ועוד סיפרה הרבנית מרת פעשה הדסה הלפרין, שלא רק בחייה פעלה הסבתא הצדקת ישועות ומופתים אלא גם לאחר הסתלקותה, כבאותו מקרה שהיה לקראת חתונתה, ומעשה שהיה כך היה: לקראת שבת קודש שבמוצאיה נערכו קישורי השידוכין של הרב צבי הלפרין עם הרבנית מרת פעשה הדסה, הגיעו למקום מושבה של הכלה החסודה בחברון כל האורחים הנכבדים והחשובים מירושלים שהיו מצד החתן, ושהו בעיר במשך השבת עד החגיגה עצמה שנועדה להיערך במוצאיה. באותה שבת מופלאה נפתחו ארובות השמים, וגשמי הזלעפות שירדו ושטפו את חברון שעות ארוכות גרמו לשטפונות עזים בעיר ובסביבותיה. כאילו אין די בגשמים המקומיים החלה העיר להישטף גם באשדות מים אדירים שנשפכו מההרים הגבוהים המקיפים את חברון, וערביי העיר החלו לזעוק בחרדה הולכת וגוברת "פאטונה - פאטונה", "שיטפון - שיטפון", וברחו למצוא מחסה. גובה המים הלך וגבר, ורבים מיהודי העיר מצאו מחסה בבית הכנסת המיוחד שנבנה עבור הסבתא הרבנית מנוחה רחל עוד בחייה. באותו בית כנסת דלק בתמידות נר שמן גבוה, שהעיד לעין כל שזכרה של הרבנית עדיין יוקד באש התמיד. גאו המים והמשיכו לטפס, והנוכחים לא ידעו את נפשם. הסכנה לחייהם גברה, ומבטי הנוכחים נפנו כמאליהם אל נר התמיד היוקד, בתקווה שזכות הצדקת תעורר רחמים עליהם ועל שאר יהודי חברון. שתיקת אימה שררה בחלל בית הכנסת, ולפתע נשמע בדומייה קולו הבוטח של מן דהוא: "כשיגיעו המים עד גובה קערת השמן, ברי לי כי הזרימה המחרידה הזו תיפסק". הביטו הנוכחים בדבר וייחלו שדבריו יתגשמו. עלו המים עוד ועוד, והפלא: אכן אירע כשהגיעו המים לגובה קערת השמן, חדל השטפון, ארובות השמים נסכרו, וזרימת המים נפסקה.

"אבותי הקדושים נמצאים עמי"

חמישים שנה ישבה הסבתא הצדקת בחברון ואורה נגה על פני עמך ישראל, אנשים נשים וילדים. כשזקנה הסבתא, החלה להכין עצמה לקראת הליכה לעלמא דקשוט.

בערב ראש חודש שבט האחרון לחייה, התיישבה הסבתא ליד השולחן, נטלה קולמוסה וכתבה ארבעה מכתבים לאישים שונים - האחד מהם מופנה לליובאוויטש, לכ"ק האדמו"ר הרש"ב. בניגוד להרגלה, הקפידה הסבתא הפעם לסגור את המכתבים בעצמה והכינה אותם למשלוח למחרת עם שחר.

הבחין הנכד רבי זאב דב סלונים במעשיה של הסבתא הצדקת, ומיהר לספר עליהם לסבתו הרבנית רעכיל ע"ה. לילה שלם ישבו הסבתא והנכד והתלבטו מה לעשות במכתבים, עד שהחליטו להעז ולפתוח את המכתבים בתקווה שהרבנית בטובה לא תקפיד עליהם חלילה. כשפתחו את המכתב אל הרבי, מצאו להפתעתם שכתבה לנמען כי מכתב זה הוא האחרון שהיא כותבת.

אף בליל הסתלקותה ראו דברים נפלאים ביותר. במסורת המשפחה מסופר כי באותה תקופה הרבנית פעשה הדסה ע"ה - שהיתה אז ילדה כבת 12 - היתה נוהגת לישון במחיצתה של הסבתא הצדקנית כדי לסעוד אותה בשעת הצורך, ואילו בשעות היום שירתה את הצדקת במסירות ובדאגה המשרתת הישישה זיסל.

לפנות אותו ערב אחרון שבו הסתלקה הרבנית, ליל כ"ד בשבט ביקשה הסבתא מנינתה פעשה הדסה שתוותר על הסדר הקבוע, ובלילה זה תישן אצלה במקומה המשרתת זיסל.

באמצע הלילה התעוררת הרבנית מנוחה רחל, העירה משנתה את המשרתת וביקשה ממנה לחמם מים לרחיצה, ולאחר מכן שלחה לקרוא לכל בני המשפחה הענפה,ילדיה וצאצאיה, ושלחה אף רץ בהול לירושלים, להזעיק את בנה רבי לוי יצחק סלונים שימהר להגיע לחברון.

ישבה הרבנית והמתינה לבנה, וכל אותה עת שפתותיה ממלמלות פרקי תהילים ותפילה. באותן שעות רוויות מתח וכאב של המתנה, שהה בחדר גם רבי אפרים הלבן - יהודי ירא שמים שנמנה עם ראשי הישיבה בחברון. כשראה שהמצב הולך ומחמיר ביקש לצאת מהחדר ולהזעיק מניין יהודים כדי שיהיו נוכחים בעת יציאת הנשמה, אך הרבנית שהבחינה בכוונתו רמזה לו בידה הגרומה ואמרה לו בקול צלול: "הנח בכך, אפרים, אין צורך בהם, כי אבותי הקדושים נמצאים כאן יחד עמי".

מיד כשנכנס הבן רבי לוי יצחק לחדר ציוותה לו את ציוויה האחרון, ובאותו רגע החזירה את נשמתה הטהורה ליוצרה.

נשות החברה קדישא שזכו להתעסק עמה לאחר הסתלקותה, סיפרו בהתרגשות כי נדהמו להיווכח שהרבנית עצמה שיתפה פעולה בעת רחיצתה בשעת טהרתה. השמועה עשתה לה כנפיים, והמעשה נהפך לשיחת היום בחברון.

בהלוויתה של הצדקת הלכו המוני יהודי חברון שחוחים ואבלים אחר מיטתה, ורבים מהם הקפידו מאז לבוא לקברה ולהתפלל שזכותה תעתור בעד קהל עם ישראל בכלל, ובפרט בעד יהודי חברון שהיו יקרים וקרובים לליבה.

דבריה, מעשיה ואהבת ישראל העצומה שלה לא נשכחו מלבם של יהודי חברון, הכל זכרו בהערצה את דמותה ועד היום זה שמה וכינויה בפי כל: "הסבתא".

עדות הרב מ.ש. סלונים:

"ביום כ"ד לחדש שבט שנת תרמ"ח נסתלקה בחברון, בלוויתה הגדולה השתתפו כל אנשי העיר ספרדים ואשכנזים בלי יוצא מן הכלל.

כל הילדים בני שתי העדות הלכו לפני המטה, נרות דולקים בידם ופזמוני תהלים בפיהם. קברו אותה בתוך מערה חצובה מאבן ועל גבי המערה בנו אוהל אבנים הקיים ועומד עד היום. לימינה שוכבים בנה המנוח הר' לוי יצחק, לידו אבי המנוח הר' שניאור זלמן. ולידו אמו הכבודה מרת טריינע ז"ל, לידה בנה, הר' יעקב יוסף חיים, לצד שמאלה הבן הזקונים הר' מרדכי דובער, ולידו אחותו המנוחה שרה פרידא ולידה אחותה המנוחה רוזה מינא".