על מעלת האתכפיא, מספרת הגמרא סיפור מופלא (נדרים ט, ב): שמעון הצדיק היה כידוע משיירי הכנסת הגדולה, ושימש בכהונה גדולה ארבעים שנה. הוא אמר כך: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא (דהיינו נזיר שנטמא למת צריך להביא קרבן ולהתחיל את הנזירות מחדש) אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. כחלק מהבאת הקרבן, על הנזיר לגלח את כל שערו. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעיין, והסתכלתי במים בבבואה שלי, והיופי המרשים של שערותיי עורר את היצר הרע שלי, וגירה אותי לחטוא. אמרתי ליצר שלי: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה (לשון שבועה), שאגלח את שערותיי לשמים! סיים שמעון הצדיק: מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: איש... כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.